רגע לפני יום הזיכרון

עוד בוקר שמתחיל אצלי בעצלתיים, רגע לפני יום הזיכרון.

אני עצובה.

ימי זכרון רודפים זה אחרי זה, וכמעט בכולם יש חללים חדשים, חלקות צבאיות גדלות.

כבר הרבה שנים מקווים הורים שילדיהם לא ילחמו, אבל זה ממשיך וקורה, וגם השנה נוספו קברים חדשים של הורים שחשבו כך אולי. 

ההרהורים והשאלות מתחרים ומובילים למקומות שונים:

א. הסוף: איך מסיימים את הדבר הזה, את הקטיף של הצעירים?

ב. אפשרויות: מה יכול להיעשות ועוד לא נעשה?

ג. מנהיגות: איפה המנהיגות שלנו? האם אי שם, בין השורות היא צומחת? האם היא תוכל להמציא את השינוי?

ד. העתיד: איך יוצאים לדרך חדשה? האם יש לנו אלטרנטיבה?

ה. המחיר: האם כל זה שווה?

ו. הרווח: מי המרויח של העניין הזה?

ז. התחלה מתחדשת: וחזון אחרית הימים: ישראל, מדינה פורחת שאזרחיה אוהבים אותה ונהנים בה. מתי?