יום הזכרון גם לחיילים 'לא גיבורים', שלא מספרים עליהם

כשתשמע הצפירה הבוקר, אהיה בבית הקברות, ליד קברו של איש צעיר שמצא את מותו בצבא במה שיכול להיקרא ב"נסיבות  טראגיות", וצרף את משפחתו לשכול.

כמה עצוב. בחור צעיר, שיכול היה לחיות אולי, אבל – בחר במידה כזו או אחרת של מודעות בהיפך הגמור. ירה לעצמו כדור בראש, בשרותים.

אני זוכרת עד היום את הטלפון שבישר. אביו היה על הקו, אני הייתי במטבח, בעצם בין המטבח לסלון, בבית שהיה לנו בתל אביב. אז רק ידעתי שמת. עוד לא הבנתי שהתאבד.

ומאז, אביו חסר מנוח. מחפש ומחפש. מה בדיוק היה. איפה האי דיוקים. איפה הטופס הזה. למה לא נעשתה הבדיקה הזאת.

והדמעות על קברו של חייל זה, אולי קשות עוד יותר. לא אויב מבחוץ הפיל אותו. מי שהפיל אותו הוא האויב הקטן מבפנים שרוגש ולוחש במשך כל ימינו – ולפעמים מצליח.

ואין מוות כזה יכול לקרות בלי הרבה רגשי אשמה: מי אשם: הצבא? המשפחה? ההורים? האחים? הסבים? הוא עצמו? מי לא ראה ולא שמע? ואולי בכלל גם כאן יש מקום להיסטוריה: שתי משפחות המוצא – ניצולות שואה, לסבתא – מספר על היד. היא 'בוגרת' אושויץ, האישה היפה והאצילית הזו. אולי משהו התגלגל לו משם?

דווקא ביום הזיכרון רוצה להזכיר כי לא כולם מתו בקרב. ויש כאלה, והם רבים, רבים מידי, שמצאו את מותם בתאונות בכביש, בתאונות אימונים, ובתאונות 'פסיכולוגיות'.

גם הם היו חיילים. וגם הם ניסו, אם כי לא הצליחו, להגן על אחרים ועל עצמם. 

גם לכבודם אני עומדת היום, ומקווה שבעתיד ישכילו להוריד את מספרם. 

6 תגובות to “יום הזכרון גם לחיילים 'לא גיבורים', שלא מספרים עליהם”

  1. shukikatz Says:

    גם אני מכיר אישית טרגדיה דומה…..בן יחיד ממשפחה שאיננה בוגרת אושויץ. מת בנסיבות טרגיות, זה היה לשון ההודעה. נותרו הורים עריריים , מבוגרים , כואבים ומלאי סימני שאלה. איש לא ידע מה קרה ואיך קרה…או שלא רצו לספר ? ביום השנה למות הבן שם האב קץ לחייו על קיברו. לא יכול היה לשאת את הכאב. גם לזכרו אני עומד דום. והאם – שיקמה את עצמה לאט. כמה מציוריה תלויים על קירות ביתי. נושא השיחה היחידי שממש מאיר.מעיר אותה לחיים הוא הבן שהיה ואיננו עוד. איתו היא מנהלת שיחות עד עצם היום הזה…למעלה מ 20 שנה אחרי…נדמה לי שעל האב היא כועסת מאד – שהותיר אותה עם כאבה בבדידותה. עם הבן היא התפייסה מיד עם תום השבעה. הסטטיסטיקה הצה"לית בנושא התאבדויות היא נוראית. זה הגיל, והסביבה ותקופה שכל ארוע נתפס כמשבר וכטרגדיה….רק עם השנים אנחנו לומדים , חלקנו, לשים דברים בפרופורציה. גם את הכאב…כשזה אפשרי.

  2. benziv Says:

    אז הנה, שנינו מכירים שני צעירים כאלה. ויש בודאי הרבה יותר.

    אני יודעת שיש קבוצות תמיכה להורים שילדיהם התאבדו, במסגרת של השיקום שבמשרד הביטחון.

    וכן, עם השנים, אם רק מצליחים להתאפק, לומדים לשים דברים בפרופורציה.

  3. יהודית Says:

    גם אני מכירה ילד אחד כזה, בבית לידי, שלמד עם הבת שלי באותה כיתה. ילד מבריק מבית מבריק…
    והשאלות רבות מן התשובות
    אני רואה מה זה עשה להוריו. אמא שלו, כלכלנית בכירה, עשתה סוויץ' מקסים בחייה. הקימה על שמו גלריה לאמנות, ומאז היא מטפחת אמנים צעירים ועוסקת באמנות בעצמה. פתחה עצמה לקהילה ולחברה.
    אבא שלו – הסתגר יותר.
    לכי תדעי מה הם סוחבים איתם

    אין דבר קשה מזה.

  4. benziv Says:

    אין דבר קשה מזה.
    ונפלא שיש את היכולת להמיר ולהפיק מהכאב צלילים מרפאים.

    ויש כמובן כאלה, שזה הורג אותם.

    אני מתפללת שלא ירבו הורים כאלה.

  5. ODED EFRATI Says:

    we will have a chance for peace once we will really understand that there are thousands of arabs that were killed in this endless war. they are also human beings, they have mothers and children,

  6. benziv Says:

    היי עודד!
    נדמה לי שאני ועוד רבים אחרים דווקא כן ממש, ממש – מבינים, שמהצד השני עומדים אנשים שיש להם אמהות, ילדים, חברים, וגם הם נהרגים במלחמה ממושכת שלא הביאה לאף אחד מהצדדים את הפרות שרצה. זו הטרגדיה המשותפת שלנו ושלהם. חבל שזה המכנה המשותף. הטרגדיה. וחבל שעדיין לא קמו המנהיגים הראויים. אולי בשישים הבאות. אולי לא. אבל לא הייתי רוצה להיות פסימית. אז אולי – כן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: