פרס ישראל – זוית אישית

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה – טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת – חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר"ח מקבלים פרס – מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ'ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות – היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.