אחרי שהורידו את העניים לפת לחם, אחרי שזרקו את הזקנים חזרה למשפחותיהם לשם הישרדות, אחרי שחברות כח אדם קיבלו את כל הלגיטימציה להוריד את מעמד העובדים לכדי כלום וכלום ואחרי…
וגם אחרי שמעטפות שמנות עם כסף הגיעו לזה או לאחר בעילית של המדינה, ואחרי שההון הלך אחרי ועם השלטון ו/או להיפך וגם עשירי הארץ הלכו ובודדו את עצמם הרחק מההמון…
– הגיע כנראה זמנם של ההוספיסים. ההוספיס של תל השומר שבו ניתנת לקבוצה קטנה של אנשים, לבוא, ולמות בשלווה, בכבוד – בתוך כשבועיים – עומד להיסגר.
כי אם כל כך קשה לאדם בחייו, למה שיהיה לו קל יותר במותו?
כיוון שזה כל כך מעצבן – אין לי יותר מילים.
החיים בארגונים 
מאי 12, 2008 ב- 9:24 am |
חוץ מזה שאת צודקת וההידרדרות שלנו מדאיגה וכואבת,
שמעתי דיון ברדיו היום , שהשורה התחתונה בו :
למשרד הבריאות יש תקציב אבל הוא מנסה לקבל תוספת
מהאוצר על גבם של שוכני ההוספיס –
והרי האוצר לא פרייר של אף אחד….[תוספת שלי]
מאי 12, 2008 ב- 1:41 pm |
גם אני שמעתי את הדיון, אם כי במחשבה שניה – לא בטוח שזה אותו דיון. הייתי בדרכי ושמעתי רק חלק. מעצבן, מעצבן והשאלה היא תמיד: מי מרויח? מי מפסיד?
נדמה לי שכולם מפסידים – גם האוצר.
מאי 13, 2008 ב- 4:02 am |
ובעיקר אנחנו כחברה מפסידים
אנחנו מאבדים את החמלה, את מעט צלם האנוש שעוד יש בנו
אם הכל נבחן דרך החור של הכסף..
מאי 13, 2008 ב- 6:39 pm |
זה כבר קרה… בצפון מרגישים בזה פחות, ובכלל בפריפריה. בערים הגדולות – יותר.