ביקור הגבירה – בגני תקווה

בין גועל נפש פוליטי אחד למישנהו, בין דקירה אחת של רופא לבין עוד תאונה מיותרת אחת, ובין פגישות עבודה והוראה מהנות, הזדמן לנו לראות את "ביקור הגבירה". נהניתי מההצגה בתיאטרון החובבים הזה – מאד. נסענו לצורך זה אחרי יום עבודה מעייף לגני תקווה.

דיבי (הכרנו אותו בשם דוד), אחד מחברינו למסע לסין, הזמין אותנו לראות את המופע הנ"ל. הוא מילא תפקיד של רב משרתים, וצעד בצעדים מהדהדים עם מטריה אדומה בדרך כלל לכסות את פני הגבירה ממה שיכול ליפול עליה ממעל. גם שם, נרמס החלש. ומה לעשות שזו המציאות שאנו חיים בה היום. היה עצוב לחשוב שכך אנחנו בנויים.

שנה שלמה עבדה קבוצת האנשים על ההצגה היפה הזו ומילאה את האולם בחברים, מכרים ואחרים. 

ואם כבר בגני תקווה מדובר, לא יכולתי שלא לחשוב על המקום כפי שהוא מתואר ע"י רונית מטלון ב"קול צעדיה". היא מספרת על צריף, היא מדברת על מצוקה. מה שאני פגשתי בדרכי להצגה: בתים יפים, ככרות גדושות צמחים, ושינוי גדול שהתרחש במשך השנים.

מעניין מה קרה לבעלי הצריפים למיניהם. והאם: צאצאיהם היו שם עימנו? או שאולי במקרה הזה, בניגוד למה שקרה בהצגה, גבירים רבים קנו את המקום?