קול צעדינו/רונית מטלון

מדליק, רבותי, מדליק.

פרוזה שבעצם היא שירה, במהותה.

בסגנון מיוחד שמגלה כישרון תפיסתי, חזותי ושמיעתי יוצא מגדר הרגיל, מתארת רונית מטלון את ההורים את האחים, את הצריף ואת התקופה. כל כך חי. אני יכולה לראות את הורדים שהאם עמלה עליהם כמו גם את האותיות העבריות שהיא מנסה לכתוב על הצ'ק, אבל מה לעשות בצרפתית זה כל כך הרבה יותר קל.

ופינת הנוסטלגיה: אימא של רונית מזכירה לי את לאה, שבבית הספר שלי, הייתה אחת מהנשים היותר אוהבות. למרות שלא אהבתי את טעם הקקאו המתוק מידי שהייתה מכינה בחדר מיוחד לזה, עם חומרים שנתרמו למען הילדים ע"י גופים כמו האו"ם או אחרים, אהבתי להיות תורנית קקאו ולעזור לה. איכשהו היום, אני מקווה שלאה קיבלה גם אהבה מהילדים שבישלה להם את הנוזל החם הזה שהיה נשפך וממלא את חדרי הכיתה והמחברות.

אבל, חזרה לרונית מטלון שמתארת את ה'שושלת אנטוניה' שלה, בנויה בעיקר על נשים ששמרו על קשר משפחתי, על אבא שהיה ולא היה ועל אח שהיה שם תמיד בשבילה ובשביל האחרים במשפחה. ברקע – מופיעה האפלייה, זו שתמיד אופפת את המהגרים וחלק מהם היא אופפת וחונקת עוד יותר. דווקר בספר הזה, בניגוד לציפייה שלי, אחרי שקראתי גם את קראו וכתוב שלה – האפלייה הזו היא באמת ברקע. באמצע ניצבת האם ומערכת היחסים שלה עם הילדה.

ממש יכולתי לראות את מרים שאצלה עושים ציפורניים, כמו גם את הכלבים המסכנים שעוברים אצל אימא של רונית רגע לפני שהם עוברים הלאה, את הצבעוניות של הבגדים, התסרוקות והצעיפים, וגם את התיק שנתפר בשיעורי המלאכה ממעיל ששאריותיו הוסתרו.

מה אגיד?

מדליק.

אם לא קראתם – חובה להצטייד בעותק ולקרוא מיד.

 

הצנחן של יום העצמאות, נפל על החברה שלי

שמעתי כמו כל בית ישראל, שצנחן נחת על אישה וביתה. גם ראיתי בטלויזיה – מה שניתן לראות, וכמה קשה היה לאמבולנס למצוא את דרכו בין ההמונים המצטופפים.

כמובן שהיה עצוב, ואחר כך התחיל הויכוח אם כן צריך או לא צריך ארועים כאלה, ואם המחיר שווה, וגם שמחתי לשמוע שהבת שוחררה מבית החולים. בדימיוני ראיתי אישה צעירה מאד עם ביתה התינוקת. לא יודעת למה, אבל ככה.

שכחתי מזה.  שוכחים ומתקהים. אחר כך עברתי לסדר היום שלי.

 

ואז הגיע הטלפון שאמר: "את זוכרת שצנחן נפל על מישהי?…."

וכך הסתבר שחברתי שוכבת בבית חולים, וכבר אפשר לבקר.

 

נסעתי לבקר אותה. נכנסתי לחדר המרווח מאד, זה ששמור למקרים קשים כל כך. המזגנים עבדו חזק והיה קריר. אבל לה היה ממש מתאים. לא רצתה שאכסה את הכתף שלה.

שבורה פה, שבורה שם, שוכבת חברתי שכבר חזרה להכרה, ומוצמדת לכל המכשירים הנחוצים. האח אומר שהיא נושמת דרך הפה. "זה טוב, נכון?" אני שואלת והיא מניעה בראשה ומשתעלת. אני מחזיקה את ידה והיא אוחזת בה חזק מאד, שוקעת נים ולא נים לתוך משהו עמוק כמו שינה, אבל לא ממש. אולי שרידי קומה. לפעמים אומרת משהו שאני לא מבינה. ביד השנייה אני מלטפת אותה.

עוד נכונו לה ימים ארוכים של כאבים ואני מקווה שתצא מהם שלמת אברים והולכת.

"יום קשה במיוחד", אומרים לי מחוץ לחדר, מכריה, "היא תצטרך לשכב עוד לפחות שלושה חודשים בתוך הצווארון", ומי יודע מה אחר כך.

רציתי לבקר אותה שוב אתמול, אבל לוח הזמנים המשפחתי דחה זאת למחר.

אולי יהיה יותר טוב. הלוואי. אני מתפללת.

 

בינתיים הייתה לי הזדמנות להגיד לעצמי כל מיני דברים כגון:

– "דער מענטש טראכט אונד גאט לאכט" (בתרגום מאידיש: האדם מתכנן ואלהים צוחק. נאמר כשמתכננים א' ויוצא ב').

– "הבל הבלים הכל הבל".

– בן אדם יוצא מהבית ולא יודע את מי ואת מה הוא הולך לפגוש.

– מה אנחנו בסך הכל?

 

אתמול כתב חבר אחר שהמצב יום אחר כך היה קצת יותר טוב. מחר אבקר שוב. אחזיק את ידה החזקה שאצבעותיה ארוכות ויפות. אתפלל בתפילה של חילונית שתשוב לאיתנה. אם תרצה אלך איתה בבוא העת לתפילת הגומל. רק שתבריא. רק שתצא מזה. ובסדר.

 

 

 

 

הוא חיפש לי את העיניים

זה המשפט ששמעתי וחשבתי שהוא משפט מקסים עם משמעויות שונות.

הסתבר, שמדובר כנראה במרצה, שרצה אולי לתת משוב לאחת הלומדות במכללה שהייתי בה הבוקר. אבל, המשכתי וחשבתי לעצמי – שהיה יפה להשאיר את המשפט הזה ממש ככה, תלוי באוויר.

ואז הייתי יכולה להמציא לעצמי סיפורים שיתחילו בערך כך:

'הוא חיפש לי את העיניים שנפלו, סליחה, את העדשות, כי הן בעצם העיניים שלי, ועכשיו שהן נפלו כל אחד יכול לראות שהצבע שלהן לא כחול אלא חום…'

'הוא בחן את רגלי. לא חשבתי שיש לי רגליים יפות, ולכן חשבתי שיש לי רכבת. השאלה ששאלתי את עצמי: לבדוק או לא לבדוק? אם אבדוק – ייתכן שיסתבר שבגרביים שקניתי רק אתמול, כבר מטיילות שתי עיניים מהברך ומטה? ואז, מה אני אמורה לחשוב?, מה התפקיד שלו בחיים שלי?, הוא חיפש לי את העיניים ולכן מצא אותן ומכאן והלאה הוא יהיה מחפש העיניים הפרטי שלי?…"

'הוא חיפש לי את העיניים, הייתה לי הרגשה שיש לו משהו חשוב להגיד לי, אמרתי לו:' סליחה, האם אתה מחפש את העיניים שלי?' והוא ענה לי שלא. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. חשבתי שאולי בעצם חיפשתי אני את העיניים שלו …'

ועוד.

הנה משפט פשוט אחד ששמעתי בשרותים, וכבר התחילו לי שלושה סיפורים לשבת.

הפונקציה החיובית של האבל – אנה אנקוויסט

הבוקר, בגלריה של הארץ, קראתי את הראיון עם אנה אנקוויסט, שאיבדה את ביתה בתאונת דרכים.

שירי לב ארי אומרת: 'נראה שאת ממשיכה לחוות את עוצמת האובדן גם עכשיו, שבע שנים אחרי'.

ואנה אנקוויסט מגיבה: 'כל יום, כל רגע. וזה לעולם לא יעלם'.

שירי ממשיכה: 'את לא רוצה לוותר על זה'.

ואנה עונה: 'לא, זה מה שנשאר לי ממנה. לחשוב עליה זה לחיות אותה, ולכן גם כתבתי את הספר עליה. כך הייתי חייבת לחשוב על החיים שלה, על מי שהייתה…'.

ואני חושבת לעצמי שזה מה שאובדן קשה עושה.

זו ואריאציה על מה שקרה לי

בגלל שאימא שלי עזבה אותי בגיל כל כך צעיר ובאופן כל כך דרמטי – אני חושבת עליה באינטסנסיבות גבוהה יחסית. לא כל יום, לא כל רגע – אבל הרבה מאד.

היא הייתה הסיבה הראשונה בגללה למדתי פסיכולוגיה. היא הייתה המוטיבציה ללמוד ספרות. בינתיים הפקתי סביב חייה כמה עבודות וביום השואה האחרון מסרתי אותם למשמרת במשואה, המכון ללימודי השואה, בתל יצחק שכל כך קרובה לי גאוגרפית. וכך אני מחיה אותה גם בשביל אחרים.

ומי יודע לאן עוד יוביל אותי הקשר עם אימי?

על הדגירה: שיחה עם יפת עיניים

מידי פעם אני מוצאת את עצמי בתקופה של דגירה. המשמעות היא שיש לי פחות עבודה, או שיש לי עבודה, אבל אני יודעת שאני זקוקה לשינוי וכו'. למדתי לאהוב את תקופות הדגירה ולהצטער שהן נגמרות.

באופן טבעי לגמרי, במקצוע שלי, יש לי יותר תקופות של דגירה – בקיץ, כשהלקוחות שלי נופשים בארץ ובחו"ל, והמשפט שלהם: 'אחרי החגים' – הוא משפט שפותח או סוגר כל שיחה. אבל לא רק.

עכשיו אני יושבת בבית קפה, ומולי בעלת העיניים המדהימות והטובות, ואנחנו מדברות על הדגירה. בעיקר זו שלה (על זה דיברנו בע"פ). אני מבטיחה שאכתוב עוד משהו על הדברים בבלוג שלי.

אני יודעת שממש כרגע, יש גם לי, אישית, כמה ביצים. על כולן צריך להשגיח, צריך לספק להן חום ואנרגיה, וזה לא כל כך פשוט בעולם שמצווה עלי לקום ולהראות ולהפגין ולהשיג. אבל עכשיו אני דוגרת. מחכה שהאפרוחים יתחילו להראות סימני חיים. נראה מי יבקע קודם, מי יהיה חזק יותר ויצמח, ומי לא יבקע אף פעם.

התקופה הזו מאפשרת לחלום: הנה אפרוח א' – משמעותו שחיי יהיו כאלה, אפרוח ב' משמעותו – שחיי יהיו אחרים. פה אלך לכיוון הזה ושם אלך לכיוון ההוא. התקופה הזו גם מאפשרת לפעול, אומנם לא מקדמת הבמה, אבל אפשר לפעול. למשל: אפשר לכתוב מאמר. זה לא דורש שום דבר שאת וגם אני – חסרות. להתעמק במשהו, לקרוא משהו, להכין כעין רפרט, למצוא מקום לפרסם אותו. בלוג ועיתון – שווים בעיני מבחינת הפוטנציאל לשמח ולהועיל.

רק להיזהר מהאנרגיה השלילית של ה'נו כבר' או 'זה ממש לא זה'.

לפעמים עונת הדגירה מתמשכת, ושום דבר לא יוצא.

צריך אז לקום ולעשות מעשה. הכי קטן שאפשר, הכי פשוט. רק להישאר בתמונה ולחכות להזדמנות הבאה שיש על מה לדגור. אולי המעשה יהיה לשתות קפה עם חברה שמזמן לא פגשנו או עם בוס/ית לשעבר. אין לדעת מאיפה תפתח הטובה.

 

ולך, יפת עיניים, ורחבת הלב – שתהיה לך דגירה נעימה. תבחני כל אחת מהביצים, תשמרי עליה ועליהן, מאחת מהן יוצא עוד מעט העתיד שלך.

ד"ר ציפורה בלכר – כמשל להיסטוריה שמהלכת בינינו

לפני כמה ימים צפיתי בטלויזיה. ציפורה הגיחה ומילאה את המסך בקולה האיטי ובעברית המודגשת שלה. לא ראיתי אותה שנים. רק עכשיו גיליתי שהייתה אישה לוחמת, אחות במלחמת העולם השנייה. אני היכרתי אותה רק כסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, עולה חדשה מרוסיה. ההיסטוריה מהלכת בינינו ופעם אחרי פעם אני נוכחת בניתוק שלי ממנה.

ציפורה. לא הייתי סטודנטית שלה. היא עניינה אותי כאדם ולכן זכרתי אותה. לא החלפנו יותר ממילות שלום. אבל תמיד זכרתי את עיניה שחיפשו עוד משהו. אני רק יכולה לנחש שאולי הייתה זו הזדמנות לקשר, לשיחה, אולי סתם עניין שגילתה בי או בסובב אותה, אולי משהו אחר. שום דבר לא בטוח.

כמה מעט אני יודעת על האנשים סביבי, חשבתי לעצמי, כמה הכל בסופו של דבר – שטוח. ואלה שיש לי קשרים איתם. האם אני באמת מכירה אותם?

קצת באיחור – שמחתי מאד לשמוע על מקצת מקורותיה, שמחתי לשמוע אותה שרה והרגשתי שחבל לי, שהחמצתי אותה.

אבל טוב שראיתי ולמדתי עוד משהו, עליה ועל ההיסטוריה הנשית בעת מלחמה.

הייאוש וההכרח הם הורי ההמצאה

כן, ככה זה.

הכרתי אותה במשך כמה שנים. היחסים בינינו התחילו בזה שניקתה את הבית שלי פעם בשבוע. הם המשיכו בזה שהגעתי לחגיגות משפחתיות כגון בר מצווה של הילד, ועזרתי לה ככל שיכולתי בעצה, טובה – אני מקווה. העצות היו קשורות לגידול ילדים, ליחסים עם חמותה, לעסק שהם מנסים לפתח אחרי שבעלה פוטר מעבודתו, ועוד. בקיצור – ארגון העולם שסביבה עם הקהילה שבה היא חיה.

היא לא חשבה שהיא אישה חזקה, אני לא הייתי בטוחה כל כך. אף פעם לא ברור מה עונה להגדרה הזו. מה שברור הוא שהיא אינטליגנטית, אחראית, יסודית, חסכנית, תומכת, זריזה ונקייה. כנראה שזה מספיק. אולי כל אלה היו הכח שלה.

עליו לא ידעתי מה לחשוב, לא הכרתי אותו היטב. בפעמים הראשונות שפגשתי אותו הוא נראה כמו אחד שיפחיד אותי להתקרב אליו או ללכת לידו ברחוב בלילה. ממנה אני יודעת שהוא נוטה להתפרץ, שצריך לאזן אותו, שזה אחד מתפקידיה. 

שניהם לא סיימו בית ספר תיכון והשכלתם בסיסית. שניהם היו מיואשים. אבל לא הייתה ברירה. היא ניקתה בתים, הוא פתח עוסק מורשה והתחיל לעבוד כעצמאי בתחום עיסוקו. בין לבין הם אהבו מאד וכיבדו זה את זו וההיפך. וכנראה שביחד היו חזקים מאד.

במהלך השנים, הקימו עסק מפואר, לאט לאט, ומכלום. עקב בצד אגודל. הכל נעשה ביחד. היא הייתה שותפתו ואשת סודו.

כשהעסק עמד על רגליו יציב ומכניס, הייתי צריכה לצערי להיפרד מהאישה הנפלאה הזו שיצרתי איתה קשר חם. קודם אמרה לי שאני האחרונה שהיא עוד עובדת אצלה. ידעתי שזה הסימן: גם אותי תעזוב. זה היה רק עניין של זמן.

כשקנתה דירה חדשה, הבאתי מתנה ובאתי אליה. ראיתי שהיא יפה וגדולה משלי, שהנוף שנשקף – נהדר. שמחתי בשבילה מאד. ידעתי שמועד הפרידה הולך עוד צעד ומתקרב מאד. חיכיתי בשקט ולא אמרתי כלום גם כשהתחילה להיעדר בגלל עומס חדש, שקשור לעסק. העיקר שתגיע.

בסופו של דבר נפרדנו. היא הביאה לי פרחים כמתנת פרידה.

התאבלתי על העדרה בביתי, חיפשתי ומיינתי ומצאתי מישהי אחרת, לא דומה בכלל, אבל נותנת לי את מה שאני צריכה. 

לפני יום צלצלה אלי והזמינה אותי לשתות איתה קפה. בינתיים רכשו רכב חדש ויפה לבעלה. היא עדיין נוסעת במכונית ישנה, אבל אני יודעת שבקרוב גם זה ישתנה.

היא פורחת וזורחת, ואומרת לי שאין לה זמן. עכשיו היא מנהלת את כל עסקי בעלה.

היא התחילה ללמוד מחשבים בקורס צנוע במתנ"ס השכונתי שלה.

אני אוהבת את מה שעשתה, ומאמינה שתעשה יותר.

כיף גדול לראות אותה.

אני מתגעגעת. נדמה לי שנשתה הרבה קפה.

חמש סיבות ל'למה אני לא ניגשת למכרזים?'

א. רוצה שיבחרו בי כי אני יכולה לספק את הסחורה הכי טוב שאפשר, שיודעים שזו המומחיות והנישה שלי.

ב. לא רוצה שיבחרו בי בגלל שאני הכי זולה, רוצה להבחר כאיכותית.

ג. לא רוצה שישתמשו בי כדי להודיע לי שנבחר מישהו שכולם ידעו (חוץ ממני) שהוא המועמד, ומדובר רק במצוות אנשים מלומדה ובנוהל.

ד. זה לא סוג התחרות שאני אוהבת.

ה. לא תמיד סומכת על אלה שמאחורי המכרז שהם מבינים מה הם מחפשים ויש להם יכולות מיון אמיתיות.

יש עוד, אבל אלה סיבות עיקריות.

 

ו- לא איכפת לי לשלם את המחיר.

זהו, הסתיים הפסטיבל המשפחתי

ביום ו', בשעה 11:30 לפני הצהרים הכל היה מוכן. אורי כבר עמד עם הכלים שלו וחיכה לאורחים, נעימות רכות נשמעו ברקע, שלושה שולחנות לאלה שירצו לשבת כוסו במפות בצבעי ירוק כחול, הכריזנטמות חיכו בצנצנות, הגבינות היו מונחות על מגשי הקרשים הנכונים, עגבניות השרי התבוננו זו בזו ותמהו על הקרבה הגדולה לברוקולי ולכרובית, הפשטידות חיכו לנוגסים הראשונים שישבחו אותן, הבקבוקים היו ברגעים האחרונים של סגירות מוחלטת, והעוגות התחבאו בצד.

חתן השמחה נתבקש להישאר בבית. הוא כבר ידע, אבל לא ידע בדיוק, לא ידע כמה. מגולח היטב, לבוש בבגדי החג שלו, זפזף בטלויזיה, ומידי פעם נמצא ראשו מציץ מהקומה השמינית אל עבר הדשא, לראות מהי התכונה. וכך גילה למשל את נוכחותו של אורי וכלי הנגינה שלו.

אחרי שרבים הגיעו, נתבקשו הנכדים לעלות הביתה, לקרוא לו. אורי השמיע את הנעימה שתכנן, וחגיגות יום ההולדת ה-65 יצאו לדרך.

אחרי האוכל, החיבוקים, והאיחולים הגיע  תור הברכות. מה יש לו לאדם בחייו? לעיתים הוא לא יודע עד לרגע שקמים כמה אנשים ומספרים לו מי הוא בשבילם, ומה עשה בחייו. ותמיד יש הפתעות. ותמיד שווה לעשות איזה " time out" ולראות מה הושג ומה נחשב. ההתרגשות הייתה שם, וחיכתה לשיאה עם מסירת ספר החיים, שהוכן בהרבה אהבה והומור על ידי קרן, הכלה היקרה. ימים רבים קודם לכן מסרו בשמחה הבנים, הגיסה ואחרים – תמונות ומכתבים. עוד כמה מגרות וארגזים חתומים הוציאו לאור בגניבה, סודות משפחתיים, אלבום גדול שצבעו ארגמן כשצבע הפרחים שעל השולחן – הכיל את כולם.

וזהו. גם זה עבר.

למחרת בבוקר נסענו לכפר ורדים לחברינו הטובים, ושם הוקלטתי באולפן הקלטות כשאני שרה את "על הדרך, על הדרך, נערה לבד עמדה" – והדיסק גם הוא הגיע לתעודתו.

במוצ"ש, עייפים משהו עוד הלכנו לקונצרט שלנו בנתניה.

היה טוב.  כמה אנשים נמצאו מתלוננים שאכלו יותר מידי. יש תקווה שהדבר יתוקן במהלך השבוע.

הסתיים הפסטיבל.

בין לורה בוש, הטיל באשקלון וסלט סלק אהוב במיוחד

יש דברים שאני לא מבינה. מכל הדברים שאני כותבת עליהם, איך דווקא סלט סלק אהוב נמצא כל הזמן בתמונה? יש כל כך הרבה אנשים שאוכלים סלט סלק? האם יש יותר אוכלי סלט מאנשים שעוסקים ביום יום (שהוא היום ביקור בוש והטיל באשקלון, למשל)?

יש דברים שאני לא מבינה. שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום, ב"סלט סלק אהוב" – מבקרים רבים. והרי כתבתי גם על החצילים של דבורה, שהם לא פחות טעימים.

בקיצור, יש דברים שאני לא מבינה.

ונראה כמה יכנסו לפוסט הזה.