אצולת הבוספורוס היהודית

היום אני נוסעת לחגיגת בת מצווה, שמסיימת (כנראה) כעשרה ימים של חגיגה, כאן בישראל.

במסגרת העבודה שלי, אני נוסעת מידי פעם לתורכיה (הנסיעה הקרובה במחצית השנייה של אוגוסט), ומעבירה סדנאות בגשטלט, יחד עם חברים. אני אוהבת את אנשיה של איסטנבול, ובמיוחד אני אוהבת את הקהילה היהודית שם. בשנים האחרונות התמקמנו לנו באוניברסיטת הבוספורוס. שם, ליד המים הכחולים, הגשרים הגדולים, הסמטאות והירוק עד – אני גם יוצרת קשרים חברתיים שלא יודעים גבולות. וזה בהחלט חלק מהכיף, ובינתיים – גם בגלל הקשרים האלה אני ממשיכה לעבוד שם. שימור הקשרים הופך למניע בפני עצמו.

כשאני בתורכיה, אני מתארחת, אצל בני משפחתה של גילה ובעלה איזי (יצחק), לקידוש ולארוחה. מסורת בפני עצמה. עכשיו אני מוזמנת לחגיגה שלהם כאן, כחודש וחצי לפני המפגש שם.

קבוצה גדולה של בני המשפחה, הגיעה ארצה לחגוג את בת המצווה של הקטנה שבבנות. הם נסעו בארץ לרוחבה ולאורכה, חלקם גם ביקרו בפטרה שבירדן. אני אצטרף רק לאירוע המסיים את החגיגה הגדולה.

אף פעם לא הייתי קודם בבת מצווה תורכית. מה שכן הספקתי כבר לראות, הן התמונות היפות של שישים בנות המצווה של הקהילה היהודית העתיקה הזו, שחגגו בבית הכנסת המקומי באיסטנבול. מה אגיד ומה אומר? שישים בנות, בשמלות לבנות זוהרות וזהות, עמדו שורות שורות. מרשים. נתן הרגשה שהקהילה קיימת ותמשיך להתקיים. תמונה של כח.

אני מצפה למשהו מאד מיוחד הערב, ובעיקר ללמידה חדשה. לא בכל יום אני פוגשת את אצולת הבוספורוס היהודית מגיעה לכאן. בכלל, המפגש הבין תרבותי כל כך מרשים אותי! 

נראה לי שרק מעטים ידברו שם עברית.

ריבי בן ארי ז"ל וטל יופה, ב"סינמה בלש"

אני פותחת את העיתון, קוראת כרגיל, את הכתבות שמעניינות אותי, ומדלגת על אלה שאינן מעניינות. והנה אני משתקעת לי בכתבה שנקראת "סינמה בלש" (ענת אור). המשפחה האלמונית מעניינת אותי, הסיפור של יופה מעניין אותי. אני מתקדמת ואופס – נעצרת לי הנשימה לרגע.

ריבי, האם זו לא ריבי שאני מכירה? אני חוזרת לתמונה ומסתכלת על ריבי החיילת, לא הכרתי אותה אז, אבל אין לי ספק: אלה הפנים של ריבי.

את ריבי ובעלה, מתי, הכרתי לפני הרבה שנים. הם היו חברים מאד טובים של נורית ודני. הייתה להם ילדה אחת, סיון.

היינו נפגשים בימי שישי, בד"כ בביתם של נורית ודני, מפצחים ומדברים. 3 זוגות צעירים. לי היו שני ילדים, לנורית לא היו ילדים, אבל קיונו שיהיו. היו להם כלבים, ובעזרתם קיבלנו את הכלב הראשון שלנו: פוינטר טיפש למדי.

במהלך השנים, כולנו התגרשנו. כל אחד הלך לדרכו. הבתים שלנו באחוזה, חיפה, פורקו לטובת בתים אחרים בארץ ובעולם.

ידעתי שריבי הלכה ללמוד פסיכולוגיה, כמה שנים אחרי. ובסופו של דבר גם היא נעלמה מעיני, כמו האחרים. אחר כך למדתי שנישאה לפסיכולוג בכיר ושנפטרה במהלך טיפולי הפרייה. כיוון שכבר לא שמרתי איתה על קשר, מצאתי את הדברים בעיתון. חבל, אמרתי לעצמי, הנה עוד אחת שירדה מהמדף של החיים ועברה לעולם שכולו טוב, טרם זמנה. 

לא ידעתי שהייתה בין מקימי שלום עכשיו, אבל – בהחלט נראה שהתאים לה.

החיים נמשכו, ורק לעיתים, ברגע קצרצר של נוסטלגיה, היה עולה זכרה של ריבי בראשי, והנה שוב מופיע העיתון ומביא את הסיפור שלה.

עכשיו מצאתי גם שהייתה בתם של ניצולי שואה, שאיבדו את בתם הבכורה בזמן המלחמה, שאחיה נהרג בסיני, ושאימה מתה משיברון לב אחרי נפילת הבן. 

אביה של ריבי נשאר לבד.

אחר כך נישא מחדש לפנינה גרינשפן, מגטו ורשה. חשבתי על האנשים האלה, שגם בני משפחתי היו ביניהם, שידעו לחזור ולתת אמון באחר, שידעו לחזור ולחפש קשר אינטימי. מקווה שהיה לו טוב. ככל שאפשר היה.

לפני כעשר שנים נפטר, לא לפני שביקש שימשיכו ויעלו לקברו של בנו.

וזהו, תם סיפור המשפחה. משפחת וולקוביץ – איננה עוד.

 

והסיפור היה אכן תם ונשלם, אלמלא טל יופה, שמצא בהם עניין.

 

שמחתי:

א. למצוא בכתבה, משהו אנושי וחם על מתי, שממשיך ועולה לקבר גיסו בכל יום זיכרון. 

ב. שיש מי שעולים לקברם של בני המשפחה, שאינם ממש בני משפחה שלהם, אבל שמשהו נגע בהם מספיק כדי להתמיד בשמירה על קשר כל השנים הללו.

ג. על שטל יופה, מצא מסמכים באשפה, ורגע לפני שנעלמו כמו ניירות רבים אחרים, טרח והפיק את סיפורה של משפחה אחת, סיפור שהתחיל בשואה והסתיים כאן. הסרט הזה על ניירות זרוקים במכולה ירוקה, הוא סיפור של כל כך הרבה משפחות.

ד. שתהיה לי אפשרות לראות את הסיפור של ריבי, שהיכרתי וכנראה לא הכרתי.

 

ואני – מחכה כבר לראות את הסרט.

רוח על הגג בעין הוד

לקליר רבין – יומולדת 60.

 נשים רובצות על כריות שמונחות על מחצלות. מגג הבית בעין הוד, רואים ירוק ושומעים את מוזיקת החתונות מהאולם בניר עציון. חתול ענק רוצה להתחכך. מגרשים אותו והוא חוזר. סלט הטונה טעים לו וגם לדבורים – רגע לפני שהשמש שקעה.

קליר שותה אוזו, מירב מנגנת בגיטרה רגע אחרי שחילקה שירונים. עכשיו הגיע תור הברכות. קליר הילדה, קליר האינטלקטואלית , קליר החברה, קליר הספונטנית. קליר שמכירים יותר משלושים שנה וקליר שמכירים רק מלפני שבועיים. קליר שחלתה וקליר שהבריאה. קליר הפרופסור וקליר התלמידה.

קליר שומעת בעיניים עצומות .

אחר כך היא אומרת שהיא עייפה, ונרדמת.

פעם גם אני הייתי שותה כוס יין ונרדמת, והאורחים שלי היו מבלים יפה. היום אני לא שותה, אפילו כוסית קטנה אחת. אפילו לא בחגים, אפילו לא בקידוש.

אחרי 4 שעות, ירדתי מהגג בעין הוד שהייתה קרירה, אספתי למכונית שתי נשים (כנרת ופסיכותרפיסטית) ונסענו. במהלך השיחה הסתבר שכולנו חלינו בעבר בסרטן והחלמנו. בנתניה, הורדתי אותן והן המשיכו לדרכן במונית.

חגיגת יומולדת 60 מביאה הפתעות.

 

 

החיים הטובים ויומולדת 60 בעין הוד

היום בנוי בשבילי היום מפיסות:

פיסה ראשונה:

א. הכנות למפגש של הקבוצה הכותבת: ירקות חתוכים, סלט סלק אהוב, חומוס תוצרת בית, גבינות, לחם ועוד מיני מטעמים. כולם על השולחן ומחכים לראשוני הבאים.

ב. 10:30, צלצול בדלת, אפי מופיע ראשון, אחריו אסתר. טלי תהיה אחרונה. תמי לא תגיע בגלל התחייבויות בעבודה, וליעל לא נח היום והיא בלי רכב. רות עדיין לא נקלטה. תקלט או שלא? מדברים, מתעדכנים, ואחר כך אוכלים.

ג. עוברים לפינת הקריאה, המזגן מצנן. מקריאים, מתקנים, צוחקים, מעירים. משווים למה ואיך שאחרים כותבים. מגלים שוב את הסגנון הייחודי שלנו.

ד. מוציאים יומנים וקובעים שהפגישה הבאה תהיה על חוף הים. פעם ראשונה שקבוצת הכתיבה עוזבת את הבתים שלנו, ויוצאת למרחב. נראה איך יהיה. איזה כיף שאנחנו מדריכים את עצמינו ומשתלמים בספרות יפה!!!!

פיסת ביניים:

אחר כך משתרר בבית שקט, ואני מתכוננת לפגישה הבאה על פרויקט שמזדחל לו בעצלתיים, לא ממש מתקדם. הטלפון מודיע שבינתיים הפגישה נדחית לשעה מאוחרת יותר היום או למחר. מה אמרתי? מזדחל… וממשיך כך.

פיסה עתידית:

בשעה 18:00, אהיה בעין הוד, מסיבה לנשים בלבד, יומולדת לחברה בת שישים. אני מביאה חומוס תוצרת בית. בתור מתנה אביא שני כסאות מתקפלים. היא ביקשה להביא כריות או כיסאות ובגדים חמים, נשב כנראה על הגג שלה. אני שומרת על הגב שלי ומביאה את הכיסא שאשאיר לה כמתנה, כי מה כבר אפשר לקנות לבת שישים שיש לה גג ללא כסאות? בדקתי את רשימת המוזמנים, אני מכירה שם אישה אחת. אכיר היום הרבה נשים חדשות. היא ביקשה להביא משחקים. אני לא מביאה. היום אני בחופש: לא מנחה, לא מובילה, לא מציעה משחקים. רק כסאות וחומוס. את כל השאר אני מצפה לקבל!

 

איכשהו נדמה לי היום שהחיים הטובים מתחילים אחרי גיל 60.

 

 

הרהורי הבוקר של אזרחית ותיקה

עכשיו שכבר יש בידי תעודה חתומה בידי השר לענייני גימלאים (ולכבודה אני פותחת קטגוריה חדשה), עולים בי כמה הרהורים, שעניינם אני. להלן כמה מהם:

1. כמה להתאמץ? הייתי רוצה לתת יותר מקום לעצלות שלי. יש לי חלק כזה. נזפתי בו הרבה במשך השנים. אולי הגיע הזמן לאפשר דיאלוג מכבד יותר?

2. כמה להתעמת עם מי שאני ומה שאני? רגע פרוידיאני/דינמי: כן, יש לי את הצל שלי (יונג דיבר עליו מזמן), לחלקו אני לא מודעת, חלק עולה וצץ ומיד מגורש. אולי הגיע הזמן לאפשר לצל לזוז טיפה לקדמת הבמה. ממילא הסופר אגו שלי כל כך מפותח, שדי קשה להאמין שהמקום שיתפוס יהיה גדול.

3. כמה להשתפר? אחת הסיסמאות של ה- TQM: שיפור מתמיד. נדמה לי שהפנמתי את העיקרון הזה. יותר מידי. אני מתענגת על השיפור. הגוף שלי מלמד אותי שיעור חשוב מאד: אי אפשר להשתפר כל הזמן. איך אני מאפשרת לעצמי והאם אני מאפשרת לעצמי שלא להשתפר? אולי זה השיפור שאני צריכה? אולי.

4. איך לחלק את הזמן שלי? התחרות על הזמן גדולה. עכשיו שאני יודעת שזמני הולך ומתקצר, סיימתי כשני שלישים מחיי, והסוף הוא כבר מעבר לפינה, אני חושבת על הזמן שנותר ויותר מזה: מה חשוב באמת באעשה? והתוצאה של החשיבה הזו? אני מנהלת את הזמן כמו בימים שעוד היה לי הרבה מאד זמן.

5. במה ובמי להשקיע יותר? בנכדים שלי – כולם? בחלקם? בבן הזוג שלי? בבנות שלי? בעצמי? במשפחה המורחבת שלי? בחברה הישראלית? בעבודה? בעיר שבה אני גרה? באוכלוסית מצוקה שעל ידי? בנשים שחלו בסרטן שד? בתלמידים שמעבר לים? אם זה נראה מפוזר/מגלומני/לא ממוקד – או קי, מי אמר שיותר קל להחליט היום על המסלול?

ורק שלא תבואנה הצעות כמו: קבעי לך יעד ולכי עליו.

6. איך להוריד מעצמי את מה שאני לא סובלת? זה קשה מאד. אבל זה מאבק מתמיד שלי, והאמת היא שלפי דעתי די הצלחתי במאבק הזה.

7. איך לשפר את איכות החיים שלי? חשוב מאד. איכות החיים שלי טובה, לדעתי. אפילו טובה מאד. צריך רק לשמר.

8. איך לשמור על הכסף שלי? איך להגדיל אותו? זה ממש לא פשוט. תמיד חשבתי שיש משהו משחית בכסף. אולי אלה השורשים הסוציאליסטיים שלי, אולי אלה האמונות שרכשתי לעצמי בגלל שידעתי שאני לא בן אדם של כסף. לא רדפתי אחריו בשום צורה. הקפדתי לא להיות מנוצלת (לא תמיד הצלחתי), אבל לא מעבר לזה. גיבשתי לעצמי אידיולוגיה של ילדת פרחים משנות השישים, וחייתי כך שנים רבות. יש לזה משמעות היום. למזלי, היה בי חלק קטן, בתוך עצמי, שבכל זאת שמר עלי ודאג למינימום. מה שגיליתי בצורה חד משמעית שכדי לשמור על איכות חיים טובה לעת זקנה: צריך כסף.

9. איך לטפח את הבריאות שלי? טוב, זה ברור. בלי זה אין כלום. כלום. כלום. וזה בעצם צריך להיות מספר 1. אבל כיוון שהחלטתי לנסות ולהשתפר פחות, אני שומרת על המיקום שניתן באופן ספונטני – 9.

10. איך להישאר מחוברת ולא להתייתר? אחד הדברים הכי עצובים שאני רואה הוא ההתייתרות. הרגע שאני עצמי/אתה/הוא – כבר לא רוצה כלום. אני עוברת ליד גנים ציבוריים לעיתים ורואה שם את הזקנים, יושבים על הספסל, הבעת פניהם אטומה משהו (אולי בגלל פרקינסון ואולי סתם כך), לידם, בתוך ים של מטפלות (פיליפיניות , עולות חדשות ו/או ותיקות מרוסיה ועוד), יושבים מטופלים אחרים, ילדים רצים, השפה זרה – והניתוק – טוטאלי. הם כמובן, לא חיים אולי רע, אבל אני מעדיפה שלא לחיות כך – אם אפשר. ואולי זה מתנשא מידי. אולי יהיה גורלי כגורל כל אחד מהם, ואולי זה החלום הרטוב של כולנו – להאריך חיים ולזכות בהרבה שנים של מיותרות? האמת – לא נראה לי שזה החלום שלי – אבל אולי אני לא יודעת. בינתיים החלומות שלי אחרים.

זהו להיום, אני צריכה לצאת לעוד יום של צעידה.

הלשון – גורם שחיקה

אני יושבת בקבוצה ושומעת את הדברים הנאמרים. 'הלשון, הלשון, החיים והמוות ביד הלשון', אני אומרת לעצמי. ואכן, דרך אחת מיני רבות לשחוק אחרים בסביבה, היא השימוש בלשון. לשון שלילית. לשון תוקפנית. לשון שלא ממיינת ולא בוחרת את מילותיה אלא מתיזה אותם ללא חיוך בפני האחר.

יש דרכים רבות להגיד דברים. יש אפשרות לבנות, יש אפשרות לקלקל.

חבל, חבל לי.

אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו שיושבת מולי, הורסת לעצמה הרבה, בקשר עם בעלה שאותו אני לא מכירה, בקשר עם ילדיה שאותם אני לא מכירה, בקשר עם הסביבה.

והכל – בגלל הדרך שלה להשתמש בלשונה.

וכך היא שוחקת את הסביבה, והסביבה שוחקת אותה.

 

ועצוב לי: אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו חוותה קודם, לשון כזו גם על עצמה.

אימון מוקיר: פגישה מחודשת עם חמשת העקרונות

עוד סדנא.

כשאני נכנסת לחדר ובו אחרים מנחים, אני כבר לא מצפה למהפכים. הניסיון והידע שצברתי, העובדה שאני וראשי המקצועי כבר מצויירים ומפוסלים היטב, מאפשרת עכשיו עוד תוספות, ליטושים, אבל לא בניה מהתחלה.

לכן אני כל כך לא מבינה חברים/ות שאומרים משהו כגון: "טוב, הן לא חידשו מהפעם הקודמת" וכו'. אני לא חושבת שתמיד צריך לחדש ולהפוך. מספיק לי אם אני מסתכלת פעמיים על אותה התמונה. מיקוד רציני יגלה דברים שלא ראיתי. זאת המטרה שלי.

מומחה לקרדיולוגיה למשל, שמגיע למפגש מקצועי, סביר להניח שילמד פחות מסטודנט שמתחיל את ההתמחות שלו. אבל הלמידה של הוותיק – חשובה גם היא. מדובר בדלתות קטנות יותר. וזה בסדר. ולפעמים מדובר רק בתזכורת. ולפעמים מדובר רק במפגש עם עמיתים – וגם זה נפלא.

בשבוע שעבר, הייתה לי הזדמנות לפגוש שוב את אן (Ann Clancy) וג'קי (Jacqueline Binkert), ששבו אלינו. איכשהו יש קשר הדוק בין הגישה שלהן לגשטלט. אהבתי גם את זה. קל לי מאד עם העקרונות האלה והם מופנמים אצלי מאד.

אני שמחה לחלוק אותם עם הקהילה. להלן  5 עקרונות שעניינן בתחקיר מוקיר:

א. עקרון המובנות: העיקרון אומר שהידיעה (knowing) וההתהוות (becoming) ארוגים זה בזה. הזיהוי ומתן ההכרה למי אנחנו, לאיך שנעשינו ולמה שאנחנו עכשיו – יכולים להיות בעלי ערך ניבויי חזק לגבי מה נהיה. העתיד שלנו הוא הרחבה של מה שאנחנו יודעים וגם מה שאנחנו לא יודעים. Reality is co-created ", Jackie Kelm ".

ב. עיקרון הסימולטניות:עפ"י עיקרון זה החקירה וההשתנות מתקיימים בו זמנית. במילים אחרות: העתיד מתרחש בתוך וכתוצאה של ההוה. זרעי השינוי נראים בשאלות הראשונות שאנחנו שואלים כדי לגלות ולהניח יסודות. יסודות אלה הופכים לבסיס החלום ועיצוב הגורל. "There are no 'natural' questions: every inquiery takes us somewhere even if it is back to what we originally believed", Jackie Kelm .

ג. העיקרון הפואטי: עיקרון זה אומר שהסיפור של היחיד יכול להיכתב מחדש כדי להתאים יותר טוב לאיך שהלקוח רואה את עצמו בהווה ובעתיד. מציאויות שונות יכולות לנבוע מפרשנות סיפור חיים. אפשר למסגר אותו מחדש, אפשר לדמיין ולהתמקד יותר בפעילויות משמחות. "What we choose to focus on creates our reality", Jackie Kelm.

ד. עיקרון הניבוי: העיקרון אומר שחלום  ספציפי, יכול להנחות אותנו  לקראת העתיד. מיקוד הלקוחות על החזון והחלום שלהם מאפשר פעילויות בהירות יותר לקראתו/ת. "The future is part of our reality", Jackie Kelm.

ה. העיקרון החיובי: עמדות חיוביות, פעילויות וקשרים משפיעים לטווח רחוק. עיקרון החיוביות המתקיים בקשר שבין הלקוח למאמן או ליועץ, מבטיח תנועה לכיוון המצופה. "Discovering and appreciating what is right builds energy and momentum for change", Jackie Kelm.

לא נולדתי מחדש

ישבתי עם א. נ. ושוחחנו. המפגש התקיים בעקבות פגישתנו האחרונה בכנס, ועלו בו נושאים אישיים ונושאים של עבודה. איכשהו הגענו לעובדה שחליתי בעבר. א. נ. אמרה משהו על לידה מחדש של אנשים אחרי מחלה קשה. היא התכוונה גם אלי. אבל לא, ממש לא התאים לי המשפט הזה.

אני לא נולדתי מחדש. אני מרגישה שנולדתי מתוך אהבה, כאב ותקווה של הורי. המשכתי  משם והתפתחתי בכל פעם באופן אחר, והמחלה הייתה עוד אחת התחנות שעברתי. לדעתי לידת בנותי הייתה תחנה משמעותית הרבה יותר, ובה נולדתי גם כאם.

מה שכן: המחלה גרמה לצלצול פעמונים ולהבנה שזהו, אני, כמו הרבה מאד אנשים אחרים, צועדים בדרכי הגורל האנושי. לא לעולם חסד והמועד של סיום המסע הזה לא ידוע.

וזה הכל.

לא הרגשתי שנולדתי מחדש. ממש – לא. וזה לא אומר שאין אחרים שיספרו סיפור אחר.

 

בנוסף וללא כל קשר: רפי איתן, השר לענייני הגמלאים, שלח לי כרטיס של אזרח ותיק. זהו אני ותיקה. וזה שימח אותי. מעכשיו – הכל ברשות ואין שום חובה. וזה כמובן כיף גדול.

כשהמחשב קורס לו סתם כך

שבת בבוקר. רגע לפני שהנכד שלי יוצא לתחרות השחיה שלו בוינגיט, הוא על המחשב. אבל מהר מאד, הוא מתארגן עם עצמו וחפציו, ויוצא לבריכה. סבא מסיע, הוא במים בשעה 08:30, כמתוכנן. עכשיו נותר לי להתארגן עם הבריכה לקטנים, והפיקניק שבין המקצים של השחיה.

בהמשך מחכה  עוד יום הולדת של הנכדה של בן זוגי, ובערב קונצרט. סדר יום עמוס, בהתחשב בעובדה שיום קודם יצאנו לפיקניק נוסף על שפת הים גם עם הבת השנייה ובני ביתה.

עמוסה עד מעבר לראש. הבית עוד מריח מהשניצלים שטיגנתי בזה אחר זה. הכלים כבר במדיח, מכונת הכביסה עושה את אחד מסיבוביה, אבל עוד מעט נחזור לשגרה השקטה והאיטית משהו של זוג לבד.

אחרי הקונצרט חזרנו לבית הפוך ושקט. ניגשתי למחשב, אבל אהה… לא היה עם מי לדבר. המחשב כבה בכל פעם שנדלק. האם הנכד שלי ארגן לי משהו? האם הבעיה היא של תוכנה? חומרה? – מה אני מבינה במחשבים? זו שאלה רטורית. התשובה הברורה היא שמעט מאד.

החשכתי את הבית, כיביתי את מה שנותר מהמחשב, והלכתי לישון בידיעה שמחר יום חדש, ואולי בבוקר יהיה שונה. אבל הבוקר לא היה שונה. המחשב המשיך בשלו. בערב התייצב אצלינו אחד מהמומחים הגדולים במחשבים (לירז, בנו של האיש שלי), ופסק: מעבדה. אם יעלה מעט – או קי, ואם לא – מחשב חדש.

הבוקר התלבשתי יפה, הבאתי את החולה למעבדה. בוריס אולי יוכל לתת את הדיאגנוזה היום, אבל אם לא – מחר. חבל. יעבור שבוע עד שהמחשב יחזור לחיי באופן מלא.

בינתיים אני מנצלת את גומחת הזמן שנוצרה לי, מוציאה את התרמיל הכחול שבו ארוז הנישא, קופצת לבית הקפה הסמוך, מנצלת את ההזדמנות ושותה גם מיץ גזר, גם קפה קטן, מוסיפה אפילו כריך סלמון פתוח, ומתחברת לרשת.

המחשב הנישא לא מסכים להעביר לי מיילים, אבל הבלוג עומד לרשותי. ואני שוב כותבת.

החיים יכולים להיות טובים בלי המחשב, נוסף לי זמן איכות. אין לי מושג מה העולם רוצה ממני ולכן אני לא צריכה שום דבר מהעולם. אבל חרדה קטנה זורמת בי:  איך יתרגמו הלקוחות שלי את השקט? אני מרימה טלפון לכמה ומודיעה: "התקשורת רק בטלפון עד להודעה חדשה".

אני מרויחה משהו ומפסידה את היכולת לפעול כרגיל: לקום בבוקר מוקדם. לראות מה קרה בלילה מעבר לים, להסתכל על המים, ולהתחיל את היום בכתיבה.

עוד מעט הכל יחזור למקומו… מחר, אין סיכוי שאכנס לבלוג, אני עסוקה מהבוקר, וקרוב לוודאי שלא אכנס בערב לקפה, כדי להשיג תקשורת.

עוד על הכנס באיכילוב, בנושא טיפול ותמיכה בנשים שחלו בסרטן שד

חלק א':

ידעתי שפני מועדות לחדר הרצאות 2. אבל מעטים היו האנשים שידעו איפה הוא ממוקם. לבסוף מצאתי אותו: הוא ממש מול אגף ד', ויש לרדת במעלית לקומה מינוס 2.

ירדתי. מתחת לאדמה שוכן לו המשך של בית החולים, ואור יום זוהר מהנורות הפלואורסנטיות. שלט קטן הפנה אותי למקום. נכנסתי. מאפים קטנים, תה וקפה, חיכו לי ולאחרות וכבר היה די מלא.

אחרי שטעמתי מהכיבוד, המשכתי פנימה לאודיטוריום שכסאותיו המרופדים באדום היו חגיגיים כמו בבית קולנוע משובח והשכיחו ממני את הידיעה שאנחנו בבית חולים. התיישבתי באחת השורות האחרונות, ליד אישה שאני לא מכירה, משאירה רווח של כסא בינינו. עוד כמה דקות וכל הרווחים יתמלאו והאולם יהיה דחוס. כל כך הרבה נשים! פה ושם נראה גם גבר, אבל הרוב הגדול מאד היה נשים. נשים מכל הסוגים: חרדיות, צעירות, מבוגרות, עם ראשים קצוצי שיער, עם ראשים מלאי שיער, עם ראשים מגולחים וצבע עור צהבהב.

האישה שאני לא מכירה, שאלה אותי מתי עברתי את הניתוח, וסיפרה לי שהיא עברה אותו לפני יותר מעשרים שנים. שמחתי בשבילה ואמרתי שזה סימן מאד טוב בשבילי, יותר טוב מכל הרצאה. "כן, אבל אחר כך הוציאו לי את השחלות והרחם", הוסיפה. "מה את אומרת?!, אבל את חיה, וזה נהדר". "כן, זה נהדר, אבל עכשיו אני בטיפול נפשי", אמרה והוסיפה שההקרנות פגעו לה בוושט. חשבתי שלא צריך דווקא סרטן כדי להיות בטיפול נפשי, והעיקר, היא חיה והיא כבר בת יותר משבעים. מקווה שיום אחד אוכל גם אני לספר שזה היה לפני עשרים שנה.

אחר כך עלה הפרופ' משה ענבר ודיבר על נפיצות המחלה (לא שגיאה, ככה הוא אמר), ומה שסיפר – היו בשבילי חדשות טובות מאד, כי הרי יש לי בנות, ונכדות, ומצידי – שתיעלם. הוא דיבר בקצרה, וחוש ההומור שלו הוסיף קולות משועשעים של נשים לאווירה שהייתה לפעמים קרה מידי ולעיתים חמה מידי, כמו בהרבה מקומות ממוזגים אחרים. עוד אמר שהפסקת הצהרים המתוכננת ארוכה מידי, הוא עצמו לא אכל מזה שנים רבות 45 דקות, ביום עבודה רגיל, ולכן יקצר את ההפסקה. שמחתי. ממילא אני צריכה לצאת מוקדם יותר.

דמוגרפיה: שמתי לב שיש רוב של נשים (4) בין הרופאים שהופיעו (7 סה"כ). כלומר, שינוי דרמטי מאז הייתי ילדה ונערה, שאז מספר הרופאות היה נדיר ביותר. מהכיתה שלי יצאו רופאים רבים (מגמה ביולוגית) ואף לא רופאה אחת (אבל שתי לבורנטיות ומורה אחת לביולוגיה). שמחתי גם על זה. לחלק (3) היה מבטא זר: רוסי, רומני. ושוב שמחתי. מעבר לכל הביקורות שיש לנו על ישראל, אין ספק שאנחנו חברה קולטת עליה. וגם: איכות העליה שלנו – טובה מאד. את אחת הרופאות זיהיתי משרותי בחיל הים (פרופ' עינת אבן ספיר). שתינו שרתנו בבה"ד בתפקידים מקצועיים. היא הייתה רופאה ומיוחדת מאד. עסקה גם בצלילה, תזזיתית משהו, חברהמנית.  מתאימה לחיל. כשעזבה את האולם החלפנו כמה מילים (וואו, איך עברו כמעט שלושים שנה… כן… ומה את עושה בכנס?… גם אני… גם את במבורכות?… כן, גם אני…).

חלק ב':

הדוברים עלו וכל אחד מהם דיבר כ-עשרים דקות. הסדר המופתי נשמר. להלן חלק קטן מאד מתוך מה שנאמר:

1. טיפולים ביולוגיים חדשים כגון, אוסטין, שמיועדת לחולים בסרטן המעי, הופכים להיות גם חלק מהטיפול בנשים שחלו בסרטן שד. למרות תופעות הלוואי (מעלה לחץ דם, מוריד את התפקוד הלבבי), מגדיל את ההישרדות של נשים (ד"ר נאורה יעל חושן). בעיקרון הוא מונע ייצור של כלי דם חדשים, שגידולים סרטניים כל כך זקוקים להם.

2. מבין הנשים שחלו, אצל שליש יש הישנות, ושליש ימותו מסרטן שד. שתי בדיקות נותנות את האפשרות להחליט על הטיפול הרצוי: אונקוטייפ וממפרינט (ד"ר אירנה זיבליוק). נשים שיש להן סיכוי נמוך לקבל את המחלה שוב (ללא קשר לגיל או למנופאוזה), לא תקבלנה טיפול כימותרפי בעקבות הבדיקה. בעבר, נשים רבות כאלה – כן קיבלו. עניין זה מאפשר לטפל בנשים בצורה יותר מדויקת, בהתאם ל"תעודת הזיהוי" הספציפית של כל אחת מהן.

3. כיום נמצאת בשלבי פיתוח מתקדם, בדיקת דם (CTC), שמאפשרת זיהוי תאים סרטניים והערכת כמותם. הבדיקה הזו שהיא פשוטה מאד לביצוע, מספקת מידע משמעותי, ניבוי של משך חיים תוך הישענות על בסיס גנטי. לבדיקה ערך פרוגנוסטי רב (פרופ' אילן רון).

4. 80% מהחזרות של המחלה הן במקום שהיה גידול בעבר, וקרוב אליו. היום מנסים ככל הניתן למקד את ההקרנות ולהעמיק אותן במקומות הנכונים, בעוד שבעבר כיסוי שטחים רבים ויצרו בעיות גדולות נוספות (ד"ר דיאנה מצ'בסקי).

5. Pet CT  ו-CT, כמו גם בדיקות אחרות, אינן עוזרות תמיד. בחלק מהמקרים אין בכלל צורך בהן. רופאים רושמים אותן בלי לדעת בדיוק מתי הן חשובות ולמי. המשמעות היא קבלת כמויות קרינה גדולות – ללא צורך.  לפעמים יש כפל בדיקות. למשל, מיפוי עצמות – אין בו צורך אחרי Pet CT. הבדיקה הנכונה כדי לראות הישנות היא כנראה MRI (פרופ' עינת אבן ספיר), ועוד ועוד.

6. תפריטי מזון מערביים (כולל ג'אנק פוד), דיכאון ובידוד חברתי – מעודדים סרטן. תזונה ים תיכונית, ואו מזרחית: הודית/סינית, שמחה וחברה – מזרזים החלמה.

חלק ג':

ואז הגיעה זמנה של ארוחת הצהרים הקלה, לאחריה דיברה סכסולוגית, אבל – אני כבר הלכתי.

 

חלק ד':

מילה על שיווק: על השולחן מצאתי חומרים רבים שבית החולים וגם "אחת מתשע" השאירו לי ולנשים האחרות.  ומסתבר שיש מרפאה לייעוץ מיני שניתנת לכל מי שחלה בסרטן, חינם. וכמו כן נפתח מועדון (צרכנים) שנקרא Be Well, הוא מועדון שוחרי הבריאות של המרכז הרפואי. ההצטרפות אינה כרוכה בתשלום, היא מאפשרת עלון חודשי, מגזין תקופתי, כניסה לכנסים והרצאות, הנחות בטיפולים שניתנים במרכז, הטבות בבתי עסק, עדכונים הנוגעים לבריאות הילד ועוד. אפשר לצפות בכל אלה באתר: www.tasmc.org.il//bewell

חלק ה':

ומי אמר שבתי חולים לא נערכים היום לשינויים מתבקשים? מי אמר שבתי חולים לא תורמים לקהילה? אני הייתי ונתרמתי. וכמוני היו רבות אחרות. הייתי אומרת שזהו סוג שיווק שאני מאד אוהבת.