הפרידה מהטקסט

לפני ימים ספורים גיליתי שרונית מטלון התייחסה לפרידה מהטקסט באירוע שהיה באחד מבתי הקפה התל אביביים.

לפני ימים ספורים עוד יותר אמר אחד מכותבי הבלוגים – שלא הבנתי אותו נכון.

השאלה היא אם יש "נכון" ואם הטקסט מקבל חיים עצמאיים אחרי כתיבתו.

התשובה שלי היא: "כן, בהחלט כן". מרגע שגמרתי לכתוב – הטקסט הוא כבר לא בבעלותי וההקראה שלו בעל פה (למשל) הוא סוג של פרשנות, שלא לדבר כלל על כל מה שעוד ניתן לעשות בטקסט, החל מלצטט אותו (ואז אולי אומרים שהדברים הוצאו מהקשרם), וכלה בפעולות אפשריות לאחר הקריאה.

להלן 9 משפטים שחשבתי עלהים לאחר שקראתי את המאמר של ד"ר עימנואל ברמן "פסיכואנליזה וספרות: בחיפוש אחר נקודות מפגש" (שיחות, כרך 1 חוברת 3, 1987) :

1. "פרשנויות פסיכואנליטיות לספרות עוררו לא פעם בעבר תגובות הגנתיות אצל חוקרי הספרות אשר שללו אותן על הסף (הקדמה)".

2."גם הקשר בין דמויות שונות ביצירה מעוותת כאשר אנו מתייחסים אליהן כאילו היו אנשים שנפגשו, ומתעלמים מהעובדה שכולן נוצרו בתודעתו של מחבר אחד (210)".

3."כיצד יבינו חמישה סטודנטים שונים את סיפורו של פוקנר, "ורד לאמילי"?

4. "כל קורא למעשה יוצר מחדש את היצירה במונחים של תמות הזהות שלו" .

5. "הייתי מרחיב ניסוח זה ומדבר על העולם הייצוגי של הקורא הפוגש את כל דברי היצירה ומוצא בה (בתהליכים שניתן להגדירם כהזדהות השלכתית) הדים".

6. אנו חייבים לפנות לתיאורטיקנים אחדים, אולי לעבודתו של ויניקוט על עצמי שקרי ואמיתי. אולי לעבודתה של מאהלר על תהליך ההיפרדות והאינדיווידואציה… אולי לניתוחיו של קוהוט על דרכי התגבשות העצמי…" 

7.""המספר מתמזג בעולם שהוא מציג, הקורא מתמזג בעולם שהוא קורא" .

8."ואילו חוקרי ספרות שהושפעו ממלאני קליין נוטים לחפש את המניע ליצירה כצורך בתיקון, ב- REPARATION, ורעיון זה יושם בכמה מחקרים.

9."מה קורה כאשר אישיות הסופר ויצירתו מנותחים מתוך ידע חלקי מידי, או מתוך הנחות מוקדמות פסקניות מדי?"