כשהמכונית שובתת

קמתי מוקדם מהרגיל ויצאתי מוקדם מהרגיל.

חברה הקפיצה אותי לרכבת. ליד המכשיר המיועד לתשלום עמדה אישה כמעט בגילי ועשתה מה שעשתה בקרביה של המכונה. לא יכולתי לקנות כרטיס. היו לה הרבה טעויות והיא פתחה את המכונה בכל פעם שסגרה. לבסוף, הושלמה המשימה ואני שמתי פעמי לחיפה, ללב המפרץ.

זה הלך לא רע ולקח לי רק כפול זמן מהרגיל.

בדרך יכולתי להינות ממפגש עם קצין מב"ח (בסיס חיפה, חיל הים), מניח תפילין ברכבת. את זה עוד לא ראיתי. אין לי בעיה עם זה, אבל, חשבתי לעצמי: הנה יש עוד איש דתי, שקרוב לוודאי מניח תפילין ועוד איש דתי. מה עושה את זה שאיש יניח תפילין ברכבת? הוא נהנה מזה? הוא אוהב שרואים אותו?

הרכבת עצרה בבימינה ומניח התפילין ירד, רם קומה, גבוה בראש מאחרים. הוא לא נראה כמי שממהר לסיים את יעודו, שליחותו, מעשיו. קצת עמד, וקצת בהה, כשהקוביה מונחת מעל לראשו וידיו קשורות ברצועות העור המלופפות. 

כשחזרתי לרכבת אחרי ההחלפה, כבר לא ראיתי אותו. המשכתי לקרוא בספרה של רונית מטלון וצחקתי לעצמי כשסיפרה על אחד מעלילותיו של אבא שלה. הפעם היה זה בגלל הצעתו, שהתקבלה, להניח קומביניזון של הגברת על הצריף, כדגל, כדי שאנשים יבחינו בין הצריפים ולא יכנסו לזה שלא שייך להם.

שקעתי בקריאה ולא התבוננתי בדרך עד שהגענו כמעט לכניסה לחיפה. ים של דקלים מתים, עומדים בריבוע קיבל את פני ואת הנוסעים משמאל. כאן היה פעם בית קפה שביקרתי בו, עכשיו עומד בית הקברות הזה של הדקלים, שציציות ראשיהם המוטות – רוכנות פנימה, או חסרות בכלל.

אני מאד עייפה אבל לא כדאי להירדם. עוד מעט מגיעים. האיש שלצידי – ישן בנחת. הכרוז לא מפריע לו, ומכריז אחת לכמה דקות לאן הגענו ושאסור לשכוח חפצים. אחר כך יכריז את שמה של התחנה הבאה.

בשעה שתיים בערך, אחרי שסיימתי את משימת ההוראה של הבוקר, התייצבתי בתחנה המרכזית החדשה שבמפרץ חיפה. היה חם. הזכיר לי סרט ישן על תחנות. מעט אנשים יחסית.

חיכיתי לאוטובוס. פגשתי את העם שלא יכול, אלה שאין להם מכונית: עולים, צעירים, זקנים. הפנים היו אינטליגנטיות, הלבוש צנוע בדרך כלל, אם כי פה ושם הגיחו ארנקים של נמר או נעליים כסופות. הייתי לאחת מהם. עוד אחת שהתווספה לעם הנוסע באוטובוסים הירוקים למחוז חפצו, מזיע, מדבר בטלפונים ניידים.

התישבתי על אחד מהספסלים שהריפוד שלהם מרופט, והתבוננתי החוצה, כדי לגלות כמה חיפה השתנתה. את המסלול הזה לא עברתי כבר מעל לעשר שנים.

הנסיעה שבדרך כלל לוקחת לי כעשרים דקות ערכה יותר משעתיים, ודרשה החלפה של כלי התחבורה כשהגעתי לאחוזה שבחיפה.

המונית – מיניבוס אספה אותי כדי להשלים את המשימה, בירידה חטפתי מכה בראש ונקעתי את הברך. למדתי שצריך להתכופף הרבה יותר משעשיתי.

צולעת הצלחתי להגיע למסעדה ואכלתי ארוחה מאוחרת.

בשש בערב עם תום ההוראה הסיע אותי שותפי למשימה – עד לבית. פינוק אמיתי מאד!

 

הייתי הרוסה מעייפות.

עכשיו אני מחכה לגרר שיגיע בין 6-8 בבוקר.

 

אולי אוכל לקבל את הרכב – היום.