המועדון הספרותי: רונית מטלון/קול צעדינו

כולנו קראנו את אותו הספר. בערב ישבנו באותו המקום. חתולה ג'ינג'ית ענקית הסתובבה בינינו ולא ניסתה  להגיע לאוכל שעל השולחנות. טעמתי עגבניית שרי שהולבשה על קיסם יחד עם פיסת גבינה וזית. הצגתי את מה שאני חושבת על הספר, ואת מה שאני יודעת על הסופרת, והתחלתי להקשיב לאנשים. למדתי שכרגיל הדעות מגוונות:

1. היו אוהבי הספר, היו כאלה שלא אהבו את הספר. נדמה לי שכל קבוצה הוותה כמחצית מהקהל.

2. הביקורות השליליות התמקדו ב: אורך הספר (לחלק היה קשה ואפשר היה לערוך/לקצר), השפה והלהטוטנות המילולית שלה, האופן שבו היא רואה את הדמויות (ללא חמלה), והאופן שבו היא רואה את עצמה (מורמת ונישאת).

3. הביקורות החיוביות התמקדו: באוטנטיות של הסיפור (רואים שהיא חייתה את זה), בשפה – בצורה שבה היא  כותבת, באהבה שלה וביחס החם שלה לדמויות, לתיאור המלא והעמוק של הדמויות (אפשר ממש לראות אותם).

3. אני למדתי שוב שכל אחד קורא ספר אחר, גם אם הוא קורא את אותו הספר, ואוכל את אותה העגבניה.

 

למדתי גם שאני אוהבת להנחות, אני אוהבת לקרוא, וכשאני מנחה – אני קוראת הרבה יותר לעומק.

שמחתי שהנחיתי.