כשהמחשב קורס לו סתם כך

שבת בבוקר. רגע לפני שהנכד שלי יוצא לתחרות השחיה שלו בוינגיט, הוא על המחשב. אבל מהר מאד, הוא מתארגן עם עצמו וחפציו, ויוצא לבריכה. סבא מסיע, הוא במים בשעה 08:30, כמתוכנן. עכשיו נותר לי להתארגן עם הבריכה לקטנים, והפיקניק שבין המקצים של השחיה.

בהמשך מחכה  עוד יום הולדת של הנכדה של בן זוגי, ובערב קונצרט. סדר יום עמוס, בהתחשב בעובדה שיום קודם יצאנו לפיקניק נוסף על שפת הים גם עם הבת השנייה ובני ביתה.

עמוסה עד מעבר לראש. הבית עוד מריח מהשניצלים שטיגנתי בזה אחר זה. הכלים כבר במדיח, מכונת הכביסה עושה את אחד מסיבוביה, אבל עוד מעט נחזור לשגרה השקטה והאיטית משהו של זוג לבד.

אחרי הקונצרט חזרנו לבית הפוך ושקט. ניגשתי למחשב, אבל אהה… לא היה עם מי לדבר. המחשב כבה בכל פעם שנדלק. האם הנכד שלי ארגן לי משהו? האם הבעיה היא של תוכנה? חומרה? – מה אני מבינה במחשבים? זו שאלה רטורית. התשובה הברורה היא שמעט מאד.

החשכתי את הבית, כיביתי את מה שנותר מהמחשב, והלכתי לישון בידיעה שמחר יום חדש, ואולי בבוקר יהיה שונה. אבל הבוקר לא היה שונה. המחשב המשיך בשלו. בערב התייצב אצלינו אחד מהמומחים הגדולים במחשבים (לירז, בנו של האיש שלי), ופסק: מעבדה. אם יעלה מעט – או קי, ואם לא – מחשב חדש.

הבוקר התלבשתי יפה, הבאתי את החולה למעבדה. בוריס אולי יוכל לתת את הדיאגנוזה היום, אבל אם לא – מחר. חבל. יעבור שבוע עד שהמחשב יחזור לחיי באופן מלא.

בינתיים אני מנצלת את גומחת הזמן שנוצרה לי, מוציאה את התרמיל הכחול שבו ארוז הנישא, קופצת לבית הקפה הסמוך, מנצלת את ההזדמנות ושותה גם מיץ גזר, גם קפה קטן, מוסיפה אפילו כריך סלמון פתוח, ומתחברת לרשת.

המחשב הנישא לא מסכים להעביר לי מיילים, אבל הבלוג עומד לרשותי. ואני שוב כותבת.

החיים יכולים להיות טובים בלי המחשב, נוסף לי זמן איכות. אין לי מושג מה העולם רוצה ממני ולכן אני לא צריכה שום דבר מהעולם. אבל חרדה קטנה זורמת בי:  איך יתרגמו הלקוחות שלי את השקט? אני מרימה טלפון לכמה ומודיעה: "התקשורת רק בטלפון עד להודעה חדשה".

אני מרויחה משהו ומפסידה את היכולת לפעול כרגיל: לקום בבוקר מוקדם. לראות מה קרה בלילה מעבר לים, להסתכל על המים, ולהתחיל את היום בכתיבה.

עוד מעט הכל יחזור למקומו… מחר, אין סיכוי שאכנס לבלוג, אני עסוקה מהבוקר, וקרוב לוודאי שלא אכנס בערב לקפה, כדי להשיג תקשורת.