ישבתי עם א. נ. ושוחחנו. המפגש התקיים בעקבות פגישתנו האחרונה בכנס, ועלו בו נושאים אישיים ונושאים של עבודה. איכשהו הגענו לעובדה שחליתי בעבר. א. נ. אמרה משהו על לידה מחדש של אנשים אחרי מחלה קשה. היא התכוונה גם אלי. אבל לא, ממש לא התאים לי המשפט הזה.
אני לא נולדתי מחדש. אני מרגישה שנולדתי מתוך אהבה, כאב ותקווה של הורי. המשכתי משם והתפתחתי בכל פעם באופן אחר, והמחלה הייתה עוד אחת התחנות שעברתי. לדעתי לידת בנותי הייתה תחנה משמעותית הרבה יותר, ובה נולדתי גם כאם.
מה שכן: המחלה גרמה לצלצול פעמונים ולהבנה שזהו, אני, כמו הרבה מאד אנשים אחרים, צועדים בדרכי הגורל האנושי. לא לעולם חסד והמועד של סיום המסע הזה לא ידוע.
וזה הכל.
לא הרגשתי שנולדתי מחדש. ממש – לא. וזה לא אומר שאין אחרים שיספרו סיפור אחר.
בנוסף וללא כל קשר: רפי איתן, השר לענייני הגמלאים, שלח לי כרטיס של אזרח ותיק. זהו אני ותיקה. וזה שימח אותי. מעכשיו – הכל ברשות ואין שום חובה. וזה כמובן כיף גדול.
החיים בארגונים 
יוני 24, 2008 ב- 3:38 am |
היא כנראה דברה מתוך חוויות וסיפורים שהיא מכירה.
יש כאלה שזה קרה להם.
מתוך מה שאני רואה בסביבתי אני מגלה שהמחלה לפעמים גורמת לך להתסכל מחדש על חייך ובעקבות כך – לעשות שינוי.
וזו התפתחות
יוני 24, 2008 ב- 4:16 am |
נכון. אני אפילו חושבת יותר מזה, שיש איזו השערה או הנחה (תלוי איך את מסתכלת), שככה הדברים קורים.
החיים שלי היו מספיק דרמטיים, ויכולתי להגיד במקומות שונים משהו דומה. אבל גם בנקודות האלו, לא הרגשתי שנולדתי מחדש – אלא שלמדתי, שהתפתחתי, שהרחבתי את העולם שלי, שהאישיות שלי קיבלה עוד מימד, שהשתניתי. אבל – לא נולדתי מחדש. וטוב לי שכך.
בלידה מחדש נראה לי כאילו משהו גם מת. שום דבר לא מת אצלי חוץ מכמה תאים שמתחלפים מידי יום. וגם אם משהו נפסק, יש לי את הזיכרון החי ולכן הוא חי.
יוני 24, 2008 ב- 7:02 am |
אתי,זווית הראיה שלך לדעתי היא הכי בריאה.
יש בחיים עליות וירידות ,אבל העיקר שקיים הדבר
המאפיין ומבדיל את האדם משאר המינים וזו התקווה.
אני כנראה משתמש במנגנון נוסף והוא:
ראיה אופטימית חיובית.
למשל אני לא חש שהזדקנתי
לא עברתי משבר גיל ה-30 ,או ה-40 ,או ה-50
חוץ מהנטיה להרפתקנות חסרת אחריות שפחתה,
וכמה מגבלות משקל וכושר גופני,שנוספו,נשארתי אני.
יוני 24, 2008 ב- 7:26 am |
תודה, גבי.
המשברים שאני חויתי, כואבים ככל שיהיו, היו קשורים ליחסים בין אנשים ולא למחלה או לגיל. רובם, הוציאו אותי בסופו של דבר, לדרך חדשה, לעיתים אפילו טובה. אולי בגלל שאני אופטימית, סקרנית מאד, אולי בגלל שאני אוהבת חיים, אולי בגלל שאחרי שקיעה והתבוססות ברע הבלתי נמנע, אני שוב עולה ומרימה את הראש ומשתדלת לנשום אוויר פסגות. מעניין מאד מאד, מה יקרה בסוף. לגמרי לגמרי בסוף. אבל עד לסוף ההוא יש הרבה זמן. נכון?