אני יושבת בקבוצה ושומעת את הדברים הנאמרים. 'הלשון, הלשון, החיים והמוות ביד הלשון', אני אומרת לעצמי. ואכן, דרך אחת מיני רבות לשחוק אחרים בסביבה, היא השימוש בלשון. לשון שלילית. לשון תוקפנית. לשון שלא ממיינת ולא בוחרת את מילותיה אלא מתיזה אותם ללא חיוך בפני האחר.
יש דרכים רבות להגיד דברים. יש אפשרות לבנות, יש אפשרות לקלקל.
חבל, חבל לי.
אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו שיושבת מולי, הורסת לעצמה הרבה, בקשר עם בעלה שאותו אני לא מכירה, בקשר עם ילדיה שאותם אני לא מכירה, בקשר עם הסביבה.
והכל – בגלל הדרך שלה להשתמש בלשונה.
וכך היא שוחקת את הסביבה, והסביבה שוחקת אותה.
ועצוב לי: אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו חוותה קודם, לשון כזו גם על עצמה.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה