ריבי בן ארי ז"ל וטל יופה, ב"סינמה בלש"

אני פותחת את העיתון, קוראת כרגיל, את הכתבות שמעניינות אותי, ומדלגת על אלה שאינן מעניינות. והנה אני משתקעת לי בכתבה שנקראת "סינמה בלש" (ענת אור). המשפחה האלמונית מעניינת אותי, הסיפור של יופה מעניין אותי. אני מתקדמת ואופס – נעצרת לי הנשימה לרגע.

ריבי, האם זו לא ריבי שאני מכירה? אני חוזרת לתמונה ומסתכלת על ריבי החיילת, לא הכרתי אותה אז, אבל אין לי ספק: אלה הפנים של ריבי.

את ריבי ובעלה, מתי, הכרתי לפני הרבה שנים. הם היו חברים מאד טובים של נורית ודני. הייתה להם ילדה אחת, סיון.

היינו נפגשים בימי שישי, בד"כ בביתם של נורית ודני, מפצחים ומדברים. 3 זוגות צעירים. לי היו שני ילדים, לנורית לא היו ילדים, אבל קיונו שיהיו. היו להם כלבים, ובעזרתם קיבלנו את הכלב הראשון שלנו: פוינטר טיפש למדי.

במהלך השנים, כולנו התגרשנו. כל אחד הלך לדרכו. הבתים שלנו באחוזה, חיפה, פורקו לטובת בתים אחרים בארץ ובעולם.

ידעתי שריבי הלכה ללמוד פסיכולוגיה, כמה שנים אחרי. ובסופו של דבר גם היא נעלמה מעיני, כמו האחרים. אחר כך למדתי שנישאה לפסיכולוג בכיר ושנפטרה במהלך טיפולי הפרייה. כיוון שכבר לא שמרתי איתה על קשר, מצאתי את הדברים בעיתון. חבל, אמרתי לעצמי, הנה עוד אחת שירדה מהמדף של החיים ועברה לעולם שכולו טוב, טרם זמנה. 

לא ידעתי שהייתה בין מקימי שלום עכשיו, אבל – בהחלט נראה שהתאים לה.

החיים נמשכו, ורק לעיתים, ברגע קצרצר של נוסטלגיה, היה עולה זכרה של ריבי בראשי, והנה שוב מופיע העיתון ומביא את הסיפור שלה.

עכשיו מצאתי גם שהייתה בתם של ניצולי שואה, שאיבדו את בתם הבכורה בזמן המלחמה, שאחיה נהרג בסיני, ושאימה מתה משיברון לב אחרי נפילת הבן. 

אביה של ריבי נשאר לבד.

אחר כך נישא מחדש לפנינה גרינשפן, מגטו ורשה. חשבתי על האנשים האלה, שגם בני משפחתי היו ביניהם, שידעו לחזור ולתת אמון באחר, שידעו לחזור ולחפש קשר אינטימי. מקווה שהיה לו טוב. ככל שאפשר היה.

לפני כעשר שנים נפטר, לא לפני שביקש שימשיכו ויעלו לקברו של בנו.

וזהו, תם סיפור המשפחה. משפחת וולקוביץ – איננה עוד.

 

והסיפור היה אכן תם ונשלם, אלמלא טל יופה, שמצא בהם עניין.

 

שמחתי:

א. למצוא בכתבה, משהו אנושי וחם על מתי, שממשיך ועולה לקבר גיסו בכל יום זיכרון. 

ב. שיש מי שעולים לקברם של בני המשפחה, שאינם ממש בני משפחה שלהם, אבל שמשהו נגע בהם מספיק כדי להתמיד בשמירה על קשר כל השנים הללו.

ג. על שטל יופה, מצא מסמכים באשפה, ורגע לפני שנעלמו כמו ניירות רבים אחרים, טרח והפיק את סיפורה של משפחה אחת, סיפור שהתחיל בשואה והסתיים כאן. הסרט הזה על ניירות זרוקים במכולה ירוקה, הוא סיפור של כל כך הרבה משפחות.

ד. שתהיה לי אפשרות לראות את הסיפור של ריבי, שהיכרתי וכנראה לא הכרתי.

 

ואני – מחכה כבר לראות את הסרט.

9 תגובות to “ריבי בן ארי ז"ל וטל יופה, ב"סינמה בלש"”

  1. גבי דרורי Says:

    עם כה עתיק וכה צעיר עם עבר כל כך נוגע בכולם

  2. benziv Says:

    אכן. וגם תהפוכות הגורל של המשפחה והיחיד.

  3. דפני Says:

    האם העליה לקבר נתפסת בגשטלט כקושי או סירוב לסגור, או שמא יש פירושים אחרים?
    האם להערכתך המנהג חזק יותר אצל משפחות נפגעות שואה, עבורן לפחות לחלק מהניספים אין קבר ולעיתים מקום הקבורה לא ידוע?

  4. benziv Says:

    זו כמובן שאלה מצוינת.

    לכולם יש קושי לסגור, ולכן יש לנו טקסים שעוזרים.

    השואה השאירה המון עניינים לא סגורים שגם הטקסים שלנו – לדעתי – חסרי אונים במפגש איתם.

    ולכן, כן, אני חושבת שיש יותר קשיים אצל משפחות של ניצולי שואה. הביטוי שלהם יכול להיות שונה, למרות שהטקסים הם מורי דרך ונותנים כיוון לאבל – ולכן יכולים לעזור.

    אפשר כמובן לחפש הסתכלויות נוספות, כמו הדרך לשמור על קשר עם מי שעזב, חשיבות איסוף מידע ושימור היסטוריה וכו'.

  5. יהודית Says:

    סיפור מרתק
    מעלה בי מחשבות על זה שהשואה הכחידה משפחות רבות
    לפעמים נשאר מישהו, אבל נראה שכדי לשרוד ולהמשיך הלאה, להמשיך את המשפחה, צריך הרבה יותר.
    זה מקסים בעיניי שמישהו, שאין לו קשר, גילה התעניינות במשפחה והקדשי את זמנו לחקור ולהביא את ספורה אלינו.

  6. benziv Says:

    נכון. זה ריגש אותי מאד – ממש מהסיבות האלה. המשפחה ממש נזרקה לפח ההיסטורי עם התמונות, ההיסטוריה האישית והפרטית וכו'. והנה בא איש, וזה עניין אותו, ואיכשהו הוא הוליד אותה מחדש…

  7. אלון Says:

    תודה!
    עוד מידע על המשפחה המעניינת הזו.

    זה גורם לי לרצות לחקור את משפחתי שלי, באותה צורה.
    לשמחתי, במשפחתי הרבה פחות טרגדיות ותעלומות.

    אני חושב על התמונות מהסרט – בר מצווה, חתונה, רגעים יפים. אני יכול להזדהות עם הרגעים הללו, לדמיין את עצמי ואת ריבי ושוע ברגעים הללו – לא יודעים שהחיים שלהם יובילו אותם למקומות שבהם עברו, ולסופים שאליהם הגיעו.

    אני לא יכול שלא לתהות מה יהיה סופי, סוף אלו שמסביבי – ואיך הרגעים שלנו יזכרו.

  8. benziv Says:

    אני בטוחה שאם ממש תרצה, תוכל לחקור גם אתה, להפיק את המידע בדרך שלך.

    הספר שכתבתי, "פריכיות אורז", הביא לי הרבה מאד סיפוק. בחלקו הוא חוקר תקופה במשפחה שלי.
    לצערי היו בה טרגדיות רבות.
    לשמחתי, יכולתי לתעד חלק מהדמויות.

    ומה ואיך יהיו החיים שלך? אולי בגלל זה יש כאלה שאומרים שלחיות את החיים זו ההרפתקאה הגדולה ביותר, האפשרית.

  9. 2010 in review « החיים בארגונים Says:

    […] The busiest day of the year was February 13th with 169 views. The most popular post that day was ריבי בן ארי ז"ל וטל יופה, ב"סינמה בלש". […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: