Archive for יוני, 2008

הנפיצות של סרטן השד, ירדה!

יוני 19, 2008

"עוד מעט אפשר יהיה להגיד: אחת מעשר", אמר פרופ' משה ענבר, אתמול, בכנס שעסק בטיפול ובתמיכה בנשים שחלו בסרטן שד.

לראשונה מזה שנים רבות, ירד מספר הנשים שחלו, אולי בגלל הירידה בשימוש בהורמונים.

גם התמותה מסרטן שד ירדה ב-20%  (או שלא שמעתי טוב?).

ושני פרטים אלה – מתוך כלל הכנס, שאכתוב עליו יותר – הן החדשות הטובות מאד.

בכלל, נראה היה שהמקום של מי שרוצה לחדש היום – נמצא בין האונקולוגים.

טוב שיש מי שדואג בתחום: בית החולים, אחת מתשע ובני המשפחה של זיוה אסימוב ריבקינד, שנפטרה בהיותה בת 56 – ובצוואתה ציוותה כנסים ופעילויות דומות .

ועוד – בהמשך. 

מילים חמות על שוקי כץ

יוני 17, 2008

שוקי כץ הוא חבר ותיק.

בשעתו, הייתי מזמינה אותו להעביר סדנאות בחיל הים, והנחנו בכיף – ביחד. כל רעיון מטורף היה מתקבל על דעתו, ועשינו את הדברים ביחד ובהנאה רבה!

עברו הרבה מים בשדות המרעה שלנו, אני עברתי לאינטל ואחר כך לאוניברסיטה, וגם לעצמאות, והייתי ליו"ר איפ"א. שוקי מצא את מקומו בבנק הפועלים, אחר כך כיועץ עצמאי וגם כחבר בהנהלת איפ"א, אחר כך כאיש עסקים בפולין. לאחרונה אחרי שלמד עוד פרק חשוב בהילכות ניהול חזר שוקי להיות יועץ, וכמובן, שהזמנתי אותו להעביר מפגש בתוכנית להכשרת יועצים ארגוניים שאני מנהלת. הצגתי אותו, השארתי אותו ועליתי לפגוש סטודנטים אחרים, בידיעה שהקבוצה בידים טובות.

בסוף היום, בדרך הביתה, במקום שהקליטה לא כל כך טובה (יערות הכרמל) הרמתי טלפון ושמעתי משוקי שהיה טוב מאד והם היו מרוצים. רק שההפרעות הקשו לנהל שיחה רצינית. אז קיצרנו.

ואז, כשאני כבר על כביש החוף, קיבלתי טלפון, מסטודנטית: אנחנו רוצים עוד מפגש עם שוקי. הוא היה גדול!

 

עכשיו אני מחפשת אותך, שוקי. איפה אתה? תשמיע קול! אולי עוד כמה שעות?

חיבוק ותודה!

 

השתלמויות מגוונות

יוני 17, 2008

בשבילי יום עיון הוא השתלמות. ולעיתים הוא באמת השתלמות טהורה.

מחר, אני נוסעת ליום עיון בנושא של סרטן שד, כאן חברו אחת מתשע ובי"ח איכילוב ויספקו את החדשות האחרונות. כמי שחלתה פעם אני יודעת שאני צריכה להתעדכן. אני מתעדכנת. אביא לכאן את החדשות האחרונות.

מחרתיים, אני נוסעת למפגש מסוג אחר, השתלמות בנושא Coaching – שנערכת מטעם איפ"א, עם שתי מרצות ידועות שנצרבו בתודעה שלי כ'אן וג'קי'. את המפגשים האלה אני מכירה היטב דרך פעילותי כיו"ר איפ"א בעבר. אז זה היה כרוך בהרבה מאד עבודה מאחורי המסך, ורק אז – הייתי מופיעה.

הפעם, זה פשוט יותר – אני משלמת ובאה וזה ממש כיף. לרוצים פרטים: www.ippa.org.il

ובינתיים, בין לבין, אני יוצאת ליום עבודה ארוך בחיפה. אפילו לא אספיק לצעוד כיוון שאני יוצאת מוקדם.

ככה נראים החיים הבריאים שלי.

 

"טעות אנוש" – הלקוחה צריכה להבין את עובדי סלקום

יוני 16, 2008

סלקום דורשים ממני יותר מ-700 ש"ח.

לדבריהם, הכל מתועד אצלם במחשב ולכן הם צודקים ואין צורך בחתימה שלי. ולכן מה שהם אומרים – כך היה. ויתרה מזו, אם נאמר לי משהו אחר, הרי מי שאמרה לי שאני לא חייבת כסף, היא מי שהייתה לה טעות אנוש. מכאן נובע שאני כן חייבת כסף.

הבנתם?

אני הבנתי חלקית.

אני הבנתי שמילותיו של נציג או נציגת שרות שווים כסף. ובכן, הם לא תמיד שווים כסף, במיוחד כשסלקום יכולה להרויח.

שוחחתי היום עם ורד, שאמרה שיתקשר אלי מישהו מעליה, אחר כך שוחחתי עם סיגל שאמרה שהיא מנהלת, וכשסיגל ואני לא הגענו להסכמה – הציעה שאדבר עם מישהו מעליה. אבל אני לא חשבתי שנכון לבזבז את זמני וזמנם של אלה שמעליה, הם עונים באותן תשובות לאותם בעיות. כולם הודרכו היטב על ידי אנשי מכירות. החלטתי לוותר על הניסיון לשכנע את סלקום.

אני הולכת לפנות לכולם:

לשר התקשורת, אריאל אטיאס, לאמון ישראל, למועצה לצרכנות ולכל מי שאיכפת לו.

אם יש בכם נפגעים נוספים – אולי אפשר לעשות עם זה משהו.

 

 עדכון: שלחתי תלונה במייל, דרך האתר של משרד התקשורת. מאד יעיל. קיבלתי פרטים ושם של אדם לפנות אליו. מקווה שיגמר בזה. אכל אולי לא? 

נפלאות ומציאות ברחוב: African Heart Art

יוני 16, 2008

אני צועדת ברח' הארבעה שכבר גמרו לשפץ אותו, והחנויות מצלות מהשמש ומונעות ממני עוד קצת ויטמין D. סתם ככה מסתכלת לי. תמיד יש כאן חידושים. לא הייתי באף אחת מהמסעדות להוציא את "מתוקה", שגם אתמול קניתי בה קפה הפוך וגם מאפה קטנטן ופריך מבצק גבינות, עם מילוי בטטות (ממש מומלץ). והנה, תופסת את העין שלי, מודעה, שאומרת:

African Heart Art  

מסתבר שמדובר בפרויקט, שהתחיל בדרום אפריקה וצבר תאוצה. ילדים אפריקאיים, רבים מהם יתומים בגיל של פחות מחמש,  מציירים ומעבדים חויות קשות של הישרדות בכל תנאי, דרך האומנות.

תערוכה גדולה תוקם בגרמניה בחודשים הקרובים, ובינתיים ניתן כאמור לקנות רפרודוקציות של ציוריהם הצבעוניים מאד, ב-5 ש"ח, שמהווים תרומה וחוזרים לילדים האפריקאיים.

מסעדת אולי אולי, רח' הארבעה 18, שאף פעם לא ביקרתי בה, תקבל עדיפות במקרה שארצה לאכול משהו גדול יותר מקפה, בפעם הבאה.

מקסים בעיני.

חפשו יותר ב:  www.myspace.com/africanheartart

 

חשבתי לעצמי, שאפשר להשתמש ברעיון הנפלא הזה לכל אוכלוסיה שסובלת מהדרה, כאן בארץ וגם בגבולותיה.

 

והיא עוד נעלבת

יוני 15, 2008

מצלצלת אלי גב' צעירה ומתחיל דו שיח שנשמע בערך כך:

– אפשר לדבר עם גב' בן זיו?

– מדברת.

– שלום גב' בן זיו, שמי שירי ואני מ…., מה שלומך?

– תודה טוב, ומה שלומך?  וכי למה זה תשאלי לשלומי?

– אני רוצה לעניין אותך ב…

– את רוצה למכור לי משהו?

– לא, אני רק רוצה לקבוע איתך פגישה…

– ואז את רוצה שאקנה משהו?

– לא, אני רואה שאת רוצה ישר ולעניין, אז נגיע לשורה התחתונה, אני רוצה לתת לך הזדמנות לקבל יעוץ כלכלי…

– תודה, אני ממש לא מעונינת.

– אבל זה חינם..

– מאד יפה מצידכם, אבל אני ממש לא מעונינת.

החלפנו עוד כמה שורות, ובסופו של דבר היא ברכה אותי לשלום די נעלב וירדה מהקו.

ובכן, ממש לא התכוונתי להעליב את שירי או גילי או אחרות מהבנות הנעימות והמתחנחנות הללו. פשוט, המצב הוא שכבר פיתחתי אלרגיה, ובכל פעם שמציעים לי פגישה, או טיפול פנים, או מוצר אחר, או שאלון שיקח לי רק כמה שניות/דקות – אני מתחילה להתגרד.

מנפלאות הפלישה לפרטיות.

 

הוועד האולימפי הציץ לתוך חיי

יוני 15, 2008

אז יצאתי לדרכי וצעדתי כמעט שעה.

הם חלפו על פני, היא בחצאית טניס לבנה וקצרצרה, בגופיה כתומה ובהליכה קופצנית ומעכסת משהו, רגליה הארוכות כמו גזורות מעיתון אופנה ו/או ספורט, וצווארה ארוך. אין עליה גרם אחד של שומן מיותר. הוא צעד לצידה, עם כובע כתום, חולצה שחורה ומכנסיים קצרות בהירות. צעדיו שתולים ומפושקים קמעה, מבנה גופו גוצי יותר, נמוך ממנה במעט מאד. תמיד יש להם על מה לדבר. תמיד הם שקועים בעולמם. אף פעם לא החלפנו שלום או בוקר טוב או אחר. לו היינו צועדים על שפת אגם בניו ג'רסי, כבר היינו אומרים איזו ברכת בוקר וגם שהיום יום יפה.

היא החזיקה במשקולות ירקרקות זוהרות, הוא החזיק במשקולות שחורות כבדות יותר.

אני רואה אותם כבר שנים. הם נראים כמו פרסומת לזוגיות של בני חמישים +, עד לפני כשנה ליווה אותם כלב זאב שחור וזקן, אפשר להניח שהורדם בינתיים. לא עונים לקטגוריה של יחסים נזילים שעליה דיבר פרופ' באומן הזקן. כאן הכל יציב וקבוע. רק הכלב יצא מהתמונה.

ואז צלצל הטלפון הנייד וכשחלפתי על פניהם בפעם השנייה, שמעתי אותו אומר: אז נשנה… נחכה למכתב… מהוועד האולימפי.

תמיד נראו לי ספורטיביים מאד, עכשיו הבנתי שלפחות בעיסוקיו הוא קרוב לספורט.

זוג יפה, צועד לכיוון דרום מערב, על רקע הבניינים הנבנים והמנופים הכתומים צהובים. הכרתי אותם קצת יותר. הוועד האולימפי יצא מהמסך הקטן והתקרב אלי דרכם.

חזרתי הביתה ואכלתי יוגורט. עוד יום מתחיל.

עוד מעט אשתלב במסלול שיביא אותי לתל אביב.

כאב ראש

יוני 15, 2008

במהלך הלילה היה לי כאב ראש, עכשיו הוא כבר כואב פחות, אבל עדיין יושב לו ברקע של הרקה הימנית. 

שמתי לב שנדד לעיתים ממקום למקום.

למזלי יש לי טכניקה נהדרת שעוזרת לי, במיוחד אם כאב הראש – מקורו בחוליות הצוואר: פאולה. כמה תרגילים ואני נרדמת שוב ובסופו של דבר כאב הראש קטן. איכשהו, למדתי אותם בעל פה. תרגלתי ותרגלתי בעבר. היום אני מוציאה אותם מהמגרה בשעת הצורך, לא מתרגלת בשוטף.

עכשיו אני תמהה אם לצאת לסיבוב הרגלי שהזנחתי לאחרונה או שלא. האם לוותר לעצמי עוד יום על פעילות כל כך פשוטה, אבל נחוצה? אם אצא, האם כאב הראש יתגבר?

אני ערה לזה שבמהלך השנים אני הולכת פחות ופחות, גם אם אני צועדת בבוקר. המכונית מסיעה אותי כל יום. היו ימים שלא הייתה לי מכונית כלל, והיו ימים שהייתה לי חצי מכונית (בצבא, התחלקתי עם קצין מודיעין), ההליכה הייתה חלק בלתי נפרד מהיום. הייתי צועדת מהרכבת למשל, עשרים דקות הלוך – למקום העבודה, ואחר כך עשרים דקות חזרה. וזה כמובן לא כולל את כל ההליכות האחרות.

עכשיו שיש לי מכונית שלמה – אני צועדת פחות.

איך הגעתי מכאב הראש למכונית? התגלגלתי.

חוזרת לכאבי ראש: בעבר סבלתי מהם הרבה יותר, בעיקר ממיגרנות. הטוב במיגרנות שלי שניתן להשתלט עליהן. גלולה אחת ישנה מסוג: מיגרלב, ואני ממשיכה את החיים.

היום יש לי פחות מיגרנות (מנפלאות הגיל), וכאבי הראש נדירים יותר, ועדיין שווה להקדיש פוסט אחד לכאב הראש.

 

אחרי שבחנתי את שדה הכוחות שלי (קורט לוין וגשטלט), ואחרי שנעתי לי בין הקטבים של הכן ושל הלא (יונג, וגם גשטלט) החלטתי לצאת ולצעוד. עדיין נעים בחוץ, לא חם מידי, ובעיר ימים הבניינים צוברים גובה והמנופים הכתומים והצהובים עוזרים להם להתמקם בחלל שהולך וחוסם ממני את הים.

המועדון הספרותי: רונית מטלון/קול צעדינו

יוני 14, 2008

כולנו קראנו את אותו הספר. בערב ישבנו באותו המקום. חתולה ג'ינג'ית ענקית הסתובבה בינינו ולא ניסתה  להגיע לאוכל שעל השולחנות. טעמתי עגבניית שרי שהולבשה על קיסם יחד עם פיסת גבינה וזית. הצגתי את מה שאני חושבת על הספר, ואת מה שאני יודעת על הסופרת, והתחלתי להקשיב לאנשים. למדתי שכרגיל הדעות מגוונות:

1. היו אוהבי הספר, היו כאלה שלא אהבו את הספר. נדמה לי שכל קבוצה הוותה כמחצית מהקהל.

2. הביקורות השליליות התמקדו ב: אורך הספר (לחלק היה קשה ואפשר היה לערוך/לקצר), השפה והלהטוטנות המילולית שלה, האופן שבו היא רואה את הדמויות (ללא חמלה), והאופן שבו היא רואה את עצמה (מורמת ונישאת).

3. הביקורות החיוביות התמקדו: באוטנטיות של הסיפור (רואים שהיא חייתה את זה), בשפה – בצורה שבה היא  כותבת, באהבה שלה וביחס החם שלה לדמויות, לתיאור המלא והעמוק של הדמויות (אפשר ממש לראות אותם).

3. אני למדתי שוב שכל אחד קורא ספר אחר, גם אם הוא קורא את אותו הספר, ואוכל את אותה העגבניה.

 

למדתי גם שאני אוהבת להנחות, אני אוהבת לקרוא, וכשאני מנחה – אני קוראת הרבה יותר לעומק.

שמחתי שהנחיתי.

 

 

 

 

 

אהרון צ'חנובר, חזנות והאוניברסיטה הפתוחה – פתרון חידה לילית

יוני 12, 2008

כמעט שאין אף פינה לחניה. בסוף מצאנו, קצת בחול.

ממש בכניסה לאולם אני פוגשת את דוד אולמן. מכירה אותו מזמן: סטודנט בחוג לעבודה סוציאלית שלימדתי אותו מבוא לסוציולוגיה, כנראה וגם – מכר של אבי, משה רובינשטיין, מקריית חיים, כשאבי מצד אחד – בפעיל במועדון הפנסיונרים ודוד מהצד השני עובד בעיריית חיפה כעובד סוציאלי, ואולי היו להם גם קשרים קודמים. בעוד אני לוחצת את ידו של דוד, התמקם לו אבי ז"ל בינינו.

בתוך האולם, אנחנו יושבים בשורה שמונה. מתחתינו אני רואה יהודי גדל גוף בג'ינס, תלבושת לא שגרתית באולם, וכיפה גדולה מאד על ראשו ושורשיה מעוטרים זהב. אני מזהה את צ'חנובר, שקיבל פרס נובל למדעים.

אחר כך הקונצרט מתחיל. זו השנה השנייה שהאוניברסיטה הפתוחה מקיימת קונצרט מדהים שכזה.

על הבמה עומדים יהודים מכל גווני היהדות: מסולסלי פאות, מגולחים למשעי, עם כיפה סרוגה, עם כיפה שחורה, עם זקן, בלעדיו, עם חליפה מערבית ועניבה צוהלת, ועם מעיל שלושת רבעי, צעירים מאד, מבוגרים – כל הקשת.

בקהל, חילוניים רבים וגם דתיים במגוון הצבעים והתלבושות. אני שומעת עברית, אנגלית ומעט אידיש.

לפני יושבת אישה צעירה ומתמוגגת מתגובות אביה. דמעות זולגות על לחייו כשמשמיעים את היצירות הנפלאות האלה שליוו את העם היהודי כל כך הרבה שנים. הכי אהבתי את ה"א מוליקער ייד" שפרושו "יהודי מפעם", שיר באידיש שהושר בסולו על ידי אחד החזנים, שגם בגופו ובתנועותיו הזכיר לי יהודי של פעם. לתדהמתי יכולתי להצטרף בהמהום או בשירה לרבות מהתפילות, השירים והנעימות. התגעגעתי למה ששכחתי.

באמצע קם צ'חנובר, שהוזמן לבמה ואמר שהזהירו אותו שעם קבלת הפרס, יתחיל להיות מומחה לכל דבר. אבל הערב הגיע כיוון שהוא אוהב חזנות והיא ציר חשוב בחייו.

מכאן ואילך אקדיש את הפוסט הזה לנקודות שהעלה בדבריו, ללא סדר עדיפות, קדימות ו/או אחר:

1. הקשר בינו לבין החזנות – ישיר: לולא החינוך היהודי והערכים שקיבל, כולל החזנות – לא היה מגיע לפרס נובל.

2. נכון להיום בחר להיות שגריר של החינוך, שנושא את השבר הגדול של המערכת החינוכית בארץ.

3. רבע מחתני פרס נובל הם יהודים. הישג מרשים ביותר, בהתייחס לעובדה שסך כל היהודים בעולם הוא כגודל שנחאי או ניו יורק.

4. הוא זוכר את סיפורי אביו על בית הכנסת הגדול בורשה, שלא נשאר ממנו שריד. יהודים רבים מילאו את בית הכנסת וגם את הכיכרות והרחובות הסמוכים בחגי ם חשובים, והחזן יוסלה רוזנבליט היה ממלא בקולו את המקום. האחריות שהייתה מונחת על כתפיו של החזן הייתה גדולה מאד, לעזור ולפתוח את הדלתות, שישמעו את אלה שלמטה – למעלה, לפני נתנה תוקף.

5. עד כמה שהוא יודע, הוא חתן פרס נובל היחיד שהחזנות והתפילה הביאו אותו לגילוי המדעי וגם להזדמנות ללחוץ את ידיד מלך שבדיה.

5. החזנות היא כעין שכבה חיצונית בין הקהל לבורא, ותפקידו להביא את דבר הקהל למעלה.

 

היה משעשע, היה עצוב, היה מכיל, היה ארוך, היה קצר מידי. החזיר את רגעי הגדולה של יהדות שרבים מבניה הושמדו בשואה.

 

שלוש שעות שנתנה האוניברסיטה הפתוחה לקהילה – היו בשבילי חויה רוחנית, אסתטית, יהודית ואנושית נהדרת.