שתי הערות שונות לגמרי על עצב: א. הדחה ממושכת ב. אני וכסף

הערה ראשונה: הדחה ממושכת:

מתי מתחיל תהליך הדחה?

תהליך הדחה מתחיל כנראה עם התחלת הנסיקה. הטיפוס כלפי מעלה מכיל בתוכו את גרעיני הנפילה. כך היה תמיד וכך יהיה.

אפשר לשאול מתי התחיל תהליך הנפילה של דמויות היסטוריות שקיבלו מקום חשוב בהיסטוריה האנושית של הנהגה ומלחמה. למשל, נפוליאון. לא, אני לא היסטוריונית ואין לי מושג לגבי התשובה המדויקת, אבל ברור לי שנפילתו של נפוליאון התחילה כנראה ממש כשהתחיל את העליה והטיפוס שלו, שנים רבות לפני שסיים את ההנהגה שלו בת 15 השנים. אולי זה התחיל אפילו בנערותו. אולי קודם. ואז אנחנו כבר עוברים למגרש הפסיכולוגי.

אפשר לשאול כך גם לגבי דמות מקומית, צנועה בהרבה, עכשוית: אולמרט. וגם על השאלה הזו אפשר לקבל תשובות שונות. אישית אני חושבת שהוא לא התחיל את הנפילה שלו במלחמת לבנון. אני חושבת שהתחיל את הנפילה שנים רבות קודם לכן, עוד לפני שהתחיל לקבל מעטפות, כשמשהו שהיה ברור מבחינה ערכית – התחיל להשתנות (אני אפילו לא רוצה להגיד השתבש). אולי אפילו כשהיה אחד מהנסיכים שהיו לנו, בהיעדר מלכות אמיתית. ועכשיו – יש את התוצאות.

סופו של עניין: אני עצובה: הלכו, עברו הימים. החמצה שלו, החמצה שלנו, החמצה של האזור.

 

הערה שנייה: אני וכסף:

'השעתיים העצובות של הקרנות הכספיות' אמרה הכותרת וסיפרה ששלוש חברות הקרנות הגדולות הוגיעו על העלאת דמי הניהול, בהן פסגות. עוד היה כתוב ש'הקוראים העירניים' יכולים היו לגלות. אבל אני לא קוראת עירנית מספיק בנושאי, ולא מבינה מספיק בכסף, ולכן לא יכולתי לגלות. וכמובן שאני מושפעת. וכמובן שאני אפילו לא מבינה איך אני מושפעת.

ושוב אני ניצבת מול השוקת השבורה של:

1. העובדה שכסף לא היה מעולם מרכז להתעניינות שלי.

2. שאני לא מבינה בזה הרבה.

וכך, לחיזוק זכיתי אתמול בהרצאה מלהיבה (שממש לא יזמתי), מאיש שבא לאטום את החלון הנוזל בביתי, על זה שבלי כסף אין כבישים, אין בניינים, אין כלום. הוא לוקח הרבה כסף עבור עבודתו, ואף פעם לא קוראים לו שוב, כי הוא ממש מצליח. וגם הוא סיפר, שגיסו, שיושב בכסא גלגלים – לא היה חי ללא כסף. בכל פעם שהוא צריך – קוראים לרופא. ובינתיים הוא חי.

חשבתי לעצמי כמה אני רחוקה ממנו, וגם כמה הוא צודק: על כל דבר צריך כסף. אולי בגלגול הבא שלי.

מיומנה של סבתא בעצימות גבוהה 3: סיום אליפות ישראל בשחיה

היום פחות עמוס, פחות הורים, פחות שחיינים.

מאמן של גבעתיים מחזיק סטופר וצועק על ילדה. היא מתבוננת בו מהמים ולא ברור אם זורמות על לחייה דמעות או טיפות של מי כלור.

על חלק מהמקפצות מונחים כסאות. הילדים עומדים על על האחרות או לידן, שלי הולך למסלול מספר 5. לא ברור איך יקפוץ פנימה בגלל הראשים שעומדים צפוף ומתחתיו, בתוך המים. רובם מכוסים בכובעים: הנה הפועל ירושלים, הנה רעות. אני שואלת את עצמי אם יש מספיק כללי בטיחות, שלא יקפצו זה על הראש של זה, בחימום שלהם.  אני לא מקבלת תשובה. אחר כך אני עולה על המדרגה הגבוהה ורואה את ביתי עומדת שם. אנחנו מתחבקות ואני עוזבת. עכשיו שיש אימא, לא צריך אותי. אנחנו נתראה בהפסקת הצהרים.

אני יוצאת לפגישה שלי.

והיו הרבה משחים, והיו הרבה גלים קטנים בבריכה. כמה נערים/ות/ילדים/ות קיבלו מדליה. שלי – לא, וזו הייתה האכזבה שלו. הוא רק בשביעיה הראשונה.

בהמשך הגיע סוף היום. ביתי כבר עזבה מזמן, עכשיו נשאר לי להמשיך לרוץ אחריו. הנה הם מסיימים, הנה הם הולכים לאכול בחבורה. הנה הם מחליפים את מקום הארוחה ונוסעים לאמצע הדרך.

ב-20:30 מצאתי אותו יורד במדרגות העולות ואחר כך עולה במדרגות היורדות. למרות שהוא כבר ממלא את המיטה לאורכה, כשהוא ישן, הוא עדיין אוהב את המשחקים האלה. שכשאני חוזה בהם, אני בטוחה שהנה עכשיו יפול. אבל בניגוד לי – כל ילד יודע שהקניונים הוקמו בשביל שיוכלו לשחק במדרגות.

אספתי אותו. הוא נפרד מהמאמנים שלו, שאמרו לו שינוח כי בספטמבר ממשיכים.

הוא לא ידע אם מתחשק לו להתקלח. עודדתי אותו לעשות את זה ולהוריד את כל שכבות הכלור שנדבקו אליו. אחר כך סיפר לי שמצב רוחו השתפר, כי זה נגמר, ואפילו שלא ניצח ולא שיפר – יש לו עוד שנה ועוד תחרויות לפניו.

בערב, לפני שהלך לישון, ביקש שאעסה לו את הכתפיים, הכל היה תפוס, אבל מה אני יודעת על עיסויים. סתם קצת לטיפתי אותו. רגע קודם שהלך לישון שאל: מה נעשה מחר?

אמרתי לו:

– עד עכשיו ליויתי אותך, עכשיו אתה מלווה אותי. בין השאר יש לי פגישת עבודה ופגישה אצל רופאה. אתה מצטרף לשתיהן.

– זה לא בעיה בשבילך?

– לא. אתה תביא איתך ספר.

הוא חייך.

 

וזהו. יום חדש מתחיל.

החיים הם טרגדיה עפ"י הגדרתם, שהרי הם נגמרים במוות (בלזק)

הבוקר, כרגיל אני מעיינת ב'הארץ', ומוצאת שם את השורה הזו ב'ספריות' של ורד לי. היא משוחחת עם ירמי פינקוס, מאייר וסופר וזו השורה האהובה עליו ביותר.

אני מבינה אותו. השורה הזו גם אהובה עלי.

את בלזק קראתי כשהייתי נערה או אישה צעירה, ומאז לא חזרתי אליו. העובדה שירמי פינקוס מביא את השורה הנפלאה הזו לכאן, הבוקר, דרך ורד לי – אומרת לי שאני צריכה לחזור לבלזק. אבל עדיין אין לי זמן. עסוקה מידי.

 

ומכאן רצות האסוציאציות:

 

1. רק אתמול ישבתי עם הנכד שלי, שלא כל כך הצליח במשחה שלו: 

 – עברתי את המקצה ב-8 שניות יותר!, את יודעת מה זה 8 שניות יותר?!

– לא, אבל אני מבינה שאתה ממש מבואס, נכון?

 הוצאתי אותו ל'ספגטים', כי הוא צריך הרבה פחמימות וכי רציתי לפנק אותו. גם בצהרים אכל פחמימות, אצלי בבית, בין המשחה של הבוקר למשחה של הצהרים. פינקתי אותו ככל שניתן והוא הודה לי מאד. חשבתי שזה יעזור לו לנצח, אבל מה לעשות שניצחון הוא עניין מורכב יותר.

2. הוא הלך לישון מוקדם, ואני צפיתי בטלויזיה וראיתי את השוטרים הגאים שעצרו את הרוצחים ממש עם התרחשות הטרגדיה ורצח אם לנגד עיני ילדיה ובעלה.

3. אחר כך חשבתי על הטרור באיסטנבול, וקראתי את המייל ששלח לי דוסט, בתגובה למייל שלי:

Well, of course this is very sad news and disturbing. But the situation is not any worse, or different from any other time you came to Istanbul. As sad as it is, we live in a town, and also a world that is not safe, and I intentionally am not using the word “anymore”, because I believe it never was. And yet, Istanbul still ranks much higher in terms of personal safety compared to many metropolitan areas in the world, including New York, Paris, LA, London, Tokyo, and yes, Toronto (I believe I saw this recently in newsweek or similar mag). I believe the chance any of us living in or visiting Istanbul to be effected by a terrorist attack is much much less compared to all other bad things that can happen to us in Istanbul or any other city.

Love to all,

Dost

4. והלכתי לישון וקמתי ומצאתי את התוגבה של דורותי: 

There are more firearms in Toronto than ever before. With the recent increase of shootings in the downtown core and the number of innocent bystanders caught in the crossfire, do you feel safe on our city’s streets? And what does this say about Toronto the Good? Join the discussion>>

http://www.torontolife.com/

5. וחשבתי לעצמי ששניהם אכן צודקים. החיים הם טרגדיה בגלל שהם מסתיימים במוות, והם עוד יותר טרגדיה כיוון שהחיים שלנו, האופן שבו השכלנו לנהל אותם כבני אדם, עוזרים לנו עוד יותר להגיע למוות חסר פשר וכיוון,  וגם מוקדם יותר, ממש ללא צורך.

6. ובינתיים, יש לנו את הפריוילגיה להתענג על ה- 8 שניות שלנו, ולהתעלם מכל השאר. וזו כנראה מהות החיים. היכולת להתעלם ובכל זאת לחיות. אולי זו הקומדיה שלנו?

בודהיזם ולא מתאכזב לעולם

מאמר זה כתב דני גימשי (ראש חטיבת הקרימינולוגיה, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון) ב'כוורת'.

לא אכנס לפרטיו, כיוון שתוכלו לקרוא אותו (קיבלתי אותו כמנויה של הארץ, אפשר לקנות אותו ב-20 ש"ח, והוא יוצא במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון), אבל אני רוצה להדגיש כמה נקודות שלפי הכותב – יכולים לצמצם את האכזבה שלנו:

1. הגברת המכוונות לאחריות אישית. לא להיות מריונטות המונעות ע"י אחרים.

2. אימוץ ראיית פנים-חוץ: צמצום השפעת העצמי, ומציאת פריזמת הסתכלות שמונעת ראיית העצמי במקום ראשון. לא יהיו אז הגדים כגון: אני רוצה, אני שואף, אני פוחד, אלא שאלות והיגדים כמו: כיצד? מופלא, האם? אתם וכו'.

3. הגברת האוטנטיות: החיים המודרניים מאבדים את היכולת להיות אוטנטי, חשוב לחתור ולהשיג את זה.

4. שחרור מקביעות ויציבות: כיוון שהן אשליות. בעולם הכל זמני וארעי, הכל בשינוי מתמיד. הבנה כזו תביא להקטנת האכזבה גם היא.

5. אימוץ הדיאלוג הבובריאני – חזרה למה שכבר כתבבתי על ה'אני-אתה' לעומת יחסי 'אני-לז'.

6. הגברת הרוחניות על חשבון הגשמיות. נסיקה לגבהים רוחניים מקטינה את האכזבה.

 

המשפט האחרון שלו (ר' נחמן מברסלס) הוא ש '…אין דבר מושלם יותר מלב שבור..' . 

 

איכשהו נדמה לי שלי אישית הכי קל להשלים עם העובדה שהכל זמני, ולא קבוע. אולי כרגע הכי קשה לי – להגביר את האוטנטיות. לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל ההרגלים והאי ידיעה איך לעשות את זה. אבל, זהו אתגר בשבילי.

תמימות הולכת וממשיכה ללכת לאיבוד

פעם, היה זה מעשה תמים, לצאת לשפת הים, לרחוץ, לבלות, לאכול אבטיח. כך עשיתי אני, כך עשו הורי, כך בילו את ילדותן בנותי. אבל הנה, זה כבר לא מעשה כל כך תמים. הליכה לים, בבת ים, הסתיימה באישה צעירה קורבן לירי ולמשפחה אבלה. עכשיו נותרה רק המשטרה להגן על עצמה.

פעם היה זה מעשה תמים לצפות למשוב הוגן מהממונה, והיו כמה אינטרסים משותפים. כך עשיתי אני, כך עשו עובדים אחרים. אבל, אהה, לאט למדתי שבין משוב לתמימות הדרך ארוכה. זה החל בחוויה אישית שלי מול בוס שמולו התחריתי על תפקיד והסתיים בזה שראיתי איך מאחורי הקלעים, מבשלים משוב מוסכם בין כמה מנהלים, על מנת להוציא מהארגון איש אחד.

פעם חשבתי שרופאים נשבעים לעשות את הטוב ביותר לחוליהם. פעמים רבות מידי ראיתי (בעיקר בטלויזיה, אבל לא רק) איך הם עושים טובות לעצמם.

פעם חשבתי שהצבא הישראלי הגון וצודק ושקצינים לא משקרים. היום מפקדים מבקשים מחיילים לירות ברגלי איש כפות, ומשקרים. וביום יום, בכיר נותן לילדו לנהוג ברכב צבאי, ואף מנסה לשבש חקירה, ואילו המפקד שהחייל שלו ירה – מנסה גם הוא למרוח את השופטים. ולזכור, שפעם צחקנו על החיילים המצרים ששיקרו והאמינו בשקריהם, ובהתאם – הייתה רמתם. אבל זה היה מזמן!

פעם אספתי טרמיסטים במכוניתי, אבל נהג המונית שנרצח ועוד אירועים – משאירים את הטרמפיסטים הפוטנציאליים שלי בצידי הכביש.

 

התמימות שלי, מאבדת כל יום כמה תאים משל עצמה, ממש כמו גופי. ואלה שנבנים כבר עוד מעט לא יזכרו איך זה היה להשאיר את הדלת של הבית פתוחה, לאסוף אנשים בדרכים, להציע מיטה לבן משפחה שככה סתם נחת עליך, ולהאמין למי שמולך.

סגירות מאוחרות, נלסון מנדלה ושונטל

לפעמים הסגירות הן מאוחרות.

 

הנה היום, חיכה לי בדואר, הספר : Leading like Madiba – Leadership lessons from Nelson Mandela. נלסון מדלה מסתכל הצידה, חיוכו גדול, שיערו אפור, וחולצתו – איך לא? אדומה.

שלחה לי את הספר שונטל, שיחד איתה עבדתי לפחות בשני מחזורים של ה-OSD, קורס גשטלט בינלאומי.

 

הפרידה שלנו לא הייתה טובה, כן הייתה פתאומית, לא הייתה אישית, אפילו אפשר לומר – כואבת. אבל שכחתי. העניין הלא סגור איתה – לא שאב אותי אליו. יש הרבה עניינים לא סגורים. יש חשובים יותר, יש חשובים פחות.

 

בינתיים המים זרמו גם ליד עצי השיטה שלנו, וגם ליד עצי הבאובב בדרום אפריקה, ופתאום היא זכרה ימים אחרים, ופתאום שלחה לי את הספר במתנה, ופתאום דיברה על דמעה.

 

יש לה בית קטן וחדש בהרים. היא מזמינה את בן זוגי ואותי להגיע לחופשה. נחמד, לא? אולי ביום מן הימים, אם יתחשק לי כאזרחית ותיקה – לפוש במקום רחוק משהו. ואולי – בכלל לא, ואיך וכמה ולמה פתאום עכשיו?

 

ככה זה. לפעמים סגירות הן מאוחרות. לפעמים הן לא נסגרות, גם אם נעשים מאמצים.

 

ייתכן ובהמשך אספר על השיעורים של נלסון מנדלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר.

 

בינתיים אני זוכרת את הביקור שלי באי שהיה כלוא בו, בפינגוינים קטני הקומה שהסתובבו בו, במים המתיזים על פני בסירה בדרך לשם ובחזרה, ובקירות הלבנים שנחצבו ע"י עובדי עבודת הפרך שם.

על הא ודא, ובעיקר על אדום

הצבע אדום מזכיר לי את רונית מטלון. לא בגלל שנהגה לתבל את לבושה השחור בכתמי אדום, אלא בגלל שבין הנושאים שנתנה לנו לכתוב עליהם, היה למשל: כחול. סתם, שם של צבע. וכשהתלמידים כתבו על כחול, היו כל מיני כחולים שיצאו תחת ידם, החל מכחול של שמים, וגמור בכחול של סרטים מאד מסויימים.

היום קמתי במצב רוח של אדום.

זה התחיל אולי מזה שב05:30, נראה היה לי שבצבע האור שמגיח מהחלון יש יותר אדום מלבן, ונמשך בעיתון הארץ ('ארוחת בוקר עם פיסיקאים'), שהעביר לי את סיפורה של קבוצה מרתקת של מדענים עולים ומבוגרים, שנפגשים אחת לחודש, לומדים, מלמדים זה את זה, וכותבים מאמרים שמתפרסמים בעיתונים מדעיים יוקרתיים.

חלק משמותיהם (קרל שטיבלמן, למשל שנקרא על שמו של מרכס) של אותם מדענים מעיד על ההיסטוריה האדומה של בריה"מ, ומגלה שהוריהם היו קומוניסטים שנהו אחרי המהפכה ואחרי קרל מרכס. את עקבותיהם השאירו בבניהם וקעקעו אותם בשמם. הם היו כנראה אופטימיים וכך גם בניהם. סיפור מרתק על אנשים יחידים ועל קבוצה – שמצאה דרך להחכים ולעבוד ביחד ולמצוא את הדרך להמשיך, למרות האבטלה, למרות הקליטה, למרות אי ההבנה של המערכת שמסביב שיש כאן פוטנציאל אדיר ולא מנוצל.

כוחם זה של היחידים מאפשר לבני ה-90 שבהם, להגיע בתחבורה ציבורית, אחת לשבוע, למקום המפגש, ומאפשר לצעירים בני ה-70 פלוס לבטא את עצמם כאילו לא חוו משברים של עזיבה של בית, צבע ומעבר לארץ החמה של הכחול- לבן. כוחה של הקבוצה מאפשר לחלומות שלהם להתגשם.

 

אדום אחר לגמרי הוא האדום של שקיעת השמש. רק לעיתים רחוקות אני מחפשת אותו. נדמה לי שהפעם האחרונה שניתקלתי בו הייתה בהליכה לים עם אחד מנכדי. השמש הלכה ושקעה והתבוננו בה. ומאז לא חיפשתי אותה עוד. אולי אחפש אותה היום.

 

ועוד אדום אחר לגמרי הוא האדום של אותה אישה חרדית, שהשתתפה איתי בקבוצה של פסיכודרמה, אצל חנן שניר. אז הבנתי שהחצאית האדומה שעליה – מספרת סיפור. בקהילה שבה חייתה היה האדום צבע לא צנוע ועל כן אסור על בנות ישראל שכמותה. מרדנית הייתה, וחנן ידע. אני למדתי להסתכל על צבעים באותה סדנא – אחרת לגמרי. ועוד למדתי להסתכל על צבעים בסדנא של טוויסטוק, בהנחיית גוטמן, מצרפת. היה זה דווקא הלבן שמשך את עיניו והוא אמר משפט פרובוקטיבי כגון: 'היום כל הנשים באו לבן, מה שמעיד על זה שכולן רוצות להתחתן איתי'. הוא לא צחק. גם אני לא. הייתי המומה, אבל גם הוא לימד אותי להסתכל על צבעים בקבוצה.

היום אני נוהגת להיכנס לקבוצה ולראות שהרוב לבשו כך או כך, ויש שאני אומרת על זה משהו, אבל לעולם לא בפרשנות, אלא רק בציון עובדה. כמו למשל: 'אני רואה שלכל אחד מהמשתתפים יש פריט אחד שחור'.  אפשר אפילו לפתח את זה למשהו כגון: 'האם אפשר לבקש מכם לספר את תולדות הפריט השחור?', ואולי התערבות אחרת.

אבל בחזרה לאדום: אדום היה הצבע שהיה אהוב על אימי החורג, דינה, והיא הלבישה אותי בחצאיות אדומות, סרטים אדומים בראש ועוד. אולי זאת הסיבה ששנים לא לבשתי אדום. אבל היום, המצב שונה. נכון לעכשיו אפשר לסכם חלק מפרטי הלבוש שלי באדום כ: משקפים, מכנסיים, חצאית וסנדלים. אני אוהבת לערב את האדום, פה ושם בתוך ים השחור שאני לובשת לאחרונה.

השעה כבר 06:45. פגישת עבודה ראשונה שלי מתחילה ב-07:30, ואני צריכה לנהוג לשם כ-40 דקות. עוד לא שתיתי, עוד לא אכלתי. עכשיו עלי להיפרד מהאדום שעל המסך הזה, לנעול את הסנדלים האדומות, להניח מחרוזת צבעונית על החולצה בלבן, ליישר את המכנסיים שצבען זהה, ולצאת לדרך.

היה זה סיור על אדום, אדום קומוניסטי, אדום של שמש, אדום של קבוצות, אדום של אימא ואדום של ארון בגדים. ויש הרבה ועוד.

מיומנה של סבתא בעצימות גבוהה 2

בוקר מעונן. אמרו שיתכן שירדו כמה טיפות של גשם, ושגם הטמפרטורה תרד. מתאים לי מאד. הרבה יותר טוב מאשר השריפות ו-40 מעלות של חום ברודוס השכנה והלבנבנה.

עוד לא התחלתי ממש את היום, מעבר לפעילות הקבועה של ימים רגילים: קריאת העיתון, מעבר על מה שהאינטרנט הביא איתו וישיבה מפוהקת בתלבושת הלילה שלי. עוד לא רחצתי שיניים ועוד אין לי דאגות. הפגישה הראשונה שלי מתקיימת ב-09:30 והיא לא מכניסה אותי לשום לחץ. אני אוהבת את הפגישות שלי עם הלקוחה הזו. היא יוצאת כמעט תמיד עם משהו, ואני שמחה בה מאד.

היום, ובחלק מהמחר אני עדיין ממשיכה את כמה הימים של סבתאות בעצימות נמוכה וקריירה בעצימות גבוהה יותר. מחר בבוקר אתחיל פגישת עבודה ראשונה ב07:30. בשעות אחר הצהרים – אני מתחילה את החלק הסבתאי שלי שוב, ומקבלת לביתי את גיא השחיין.

כבר אתמול, בזמן שהתעמלתי לי בוינגיט, ראיתי במגרש החניה שהולך להיות שבוע עמוס. הרבה מכוניות ואוטובוסים הביאו את המתחרים הבוגרים, מאמניהם והוריהם לשם. אליפות ישראל בשחיה – נחגגת שם ללא חגיגות מיוחדות, אבל בהמון רב. כשישבתי לנוח בין העצים, אחרי שפרשתי מחדר הכושר ולפני שיעור ההתעמלות שתבנה לי עצם, רבצו על הדשא שוחים שמתחו את שרירי הרגליים או עשו יוגה. הקפטריה הייתה מפוצצת, ונפתחה בשעה מוקדמת מהרגיל. על המדף חיכו הרבה יותר כריכים, יותר מאשר בימי שגרה ו/או תחרויות אחרות. שחיינים יודעים היטב מה ומתי לאכול. 

מידי פעם שמעתי את הכרוז מכריז על הניצחונות. אלופים חדשים בשחייה למרחקים ארוכים – נקבעו כבר.

ממחר גם אני מצטרפת למלווים, בשליחות השחיין המשפחתי שלנו. בשבילו אני מקווה שישיג תוצאות טובות. אימו אומרת לי שקשה לו: הוא כמעט בר מצווה, חלק מהמתחרים שלו כבר הגיעו להתבגרות והם בעלי יותר כח, הוא עדיין נראה ילד. הוא שומר על מקומו, אבל לא מגיע לשיאים חדשים. זה מתסכל אותו.

והוא יגדל.

ובינתיים – אהיה איתו כמה שצריך וכמה שאפשר, ואתן לו את מה שיבקש בשעות המנוחה שלו. כבר קניתי הרבה פסטה.

ההרצאה האחרונה/רנדי פאוש

בשבוע שעבר קניתי את הספר.

עוד לא הספקתי לפתוח אותו והנה מודיעים ב'רואים עולם' שפרופסור רנדי פאוש מת.

התעצבתי כאילו מכר ותיק עזב והלך לעולמו.

ובאמת, הוא לא מכר, ובודאי לא ותיק. אני חושבת שהספר נגע לליבי גם בגלל התהודה שקיבל, גם בגלל שהוא של בן אדם שעומד למות וכותב כנראה על החיים, גם בגלל שאני מאמינה בסגירה ואוהבת את הרעיון האמריקאי של 'ההרצאה האחרונה' וגם בגלל שאני מודעת למסע הזה שכולנו, וגם אני כמובן – עושים. רואה בהרצאה אחרונה איזשהו ניצחון. מרגש.

שמחה שיש לי את הספר.

הלילה – זה מה שאקרא לפני השינה.

סלקום – אולי הפעם מערכה אחרונה ממש

אביבית צלצלה ואמרה שאני לא חייבת כלום, אבל עו"ד אברהם יעקב זאדה, בכל זאת שלח לי מכתב.

 

במכתב כתב בין השאר:

1. שאני חייבת 700 ש"ח (לא נכון – לדעתי).

2. הייתי צריכה לסלק את החוב מזמן (לא נכון בעקבות הנ"ל).

3. הפניות של סלקום לא נענו (הוא כנראה לא התייחס לפניות שלי בכתב ובע"פ לנציגי השרות…).

4. 'אשר על כן, נדרש על ידך, תוך 10 ימים… לסלק את הסכון.. בצרוף 26.90 ש"ח בגין הפרשי הצמדה וריבית ובצרוף 221.30 ש"ח בגין דמי טיפול, ובסה"כ 948.20 ש"ח כולל מע"מ' (מפחיד. נדמה לי שהחוב גדל בריבית דה ריבית…).

5. אי התשלום יגרום כמובן להוצאות נוספות בגין הליכים משפטיים (לא יכול להיות, אני צודקת).

 

חייגתי שוב לסלקום.

דנה ענתה לי. אמרתי לה שאביבית כבר זיכתה אותי מתשלום. היא בדקה ואמרה שוב שאני לא חייבת כסף. ביקשתי ממנה שתשלח לי אישור בכתב. היא הבטיחה שתוך 5 ימי עבודה יגיע אלי האישור. ביקשתי שתשלח העתק לעו"ד. היא הבטיחה.

 

אז מה? הפעם זו תהיה באמת המערכה האחרונה?