סגירות מאוחרות, נלסון מנדלה ושונטל

לפעמים הסגירות הן מאוחרות.

 

הנה היום, חיכה לי בדואר, הספר : Leading like Madiba – Leadership lessons from Nelson Mandela. נלסון מדלה מסתכל הצידה, חיוכו גדול, שיערו אפור, וחולצתו – איך לא? אדומה.

שלחה לי את הספר שונטל, שיחד איתה עבדתי לפחות בשני מחזורים של ה-OSD, קורס גשטלט בינלאומי.

 

הפרידה שלנו לא הייתה טובה, כן הייתה פתאומית, לא הייתה אישית, אפילו אפשר לומר – כואבת. אבל שכחתי. העניין הלא סגור איתה – לא שאב אותי אליו. יש הרבה עניינים לא סגורים. יש חשובים יותר, יש חשובים פחות.

 

בינתיים המים זרמו גם ליד עצי השיטה שלנו, וגם ליד עצי הבאובב בדרום אפריקה, ופתאום היא זכרה ימים אחרים, ופתאום שלחה לי את הספר במתנה, ופתאום דיברה על דמעה.

 

יש לה בית קטן וחדש בהרים. היא מזמינה את בן זוגי ואותי להגיע לחופשה. נחמד, לא? אולי ביום מן הימים, אם יתחשק לי כאזרחית ותיקה – לפוש במקום רחוק משהו. ואולי – בכלל לא, ואיך וכמה ולמה פתאום עכשיו?

 

ככה זה. לפעמים סגירות הן מאוחרות. לפעמים הן לא נסגרות, גם אם נעשים מאמצים.

 

ייתכן ובהמשך אספר על השיעורים של נלסון מנדלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר.

 

בינתיים אני זוכרת את הביקור שלי באי שהיה כלוא בו, בפינגוינים קטני הקומה שהסתובבו בו, במים המתיזים על פני בסירה בדרך לשם ובחזרה, ובקירות הלבנים שנחצבו ע"י עובדי עבודת הפרך שם.