תמימות הולכת וממשיכה ללכת לאיבוד

פעם, היה זה מעשה תמים, לצאת לשפת הים, לרחוץ, לבלות, לאכול אבטיח. כך עשיתי אני, כך עשו הורי, כך בילו את ילדותן בנותי. אבל הנה, זה כבר לא מעשה כל כך תמים. הליכה לים, בבת ים, הסתיימה באישה צעירה קורבן לירי ולמשפחה אבלה. עכשיו נותרה רק המשטרה להגן על עצמה.

פעם היה זה מעשה תמים לצפות למשוב הוגן מהממונה, והיו כמה אינטרסים משותפים. כך עשיתי אני, כך עשו עובדים אחרים. אבל, אהה, לאט למדתי שבין משוב לתמימות הדרך ארוכה. זה החל בחוויה אישית שלי מול בוס שמולו התחריתי על תפקיד והסתיים בזה שראיתי איך מאחורי הקלעים, מבשלים משוב מוסכם בין כמה מנהלים, על מנת להוציא מהארגון איש אחד.

פעם חשבתי שרופאים נשבעים לעשות את הטוב ביותר לחוליהם. פעמים רבות מידי ראיתי (בעיקר בטלויזיה, אבל לא רק) איך הם עושים טובות לעצמם.

פעם חשבתי שהצבא הישראלי הגון וצודק ושקצינים לא משקרים. היום מפקדים מבקשים מחיילים לירות ברגלי איש כפות, ומשקרים. וביום יום, בכיר נותן לילדו לנהוג ברכב צבאי, ואף מנסה לשבש חקירה, ואילו המפקד שהחייל שלו ירה – מנסה גם הוא למרוח את השופטים. ולזכור, שפעם צחקנו על החיילים המצרים ששיקרו והאמינו בשקריהם, ובהתאם – הייתה רמתם. אבל זה היה מזמן!

פעם אספתי טרמיסטים במכוניתי, אבל נהג המונית שנרצח ועוד אירועים – משאירים את הטרמפיסטים הפוטנציאליים שלי בצידי הכביש.

 

התמימות שלי, מאבדת כל יום כמה תאים משל עצמה, ממש כמו גופי. ואלה שנבנים כבר עוד מעט לא יזכרו איך זה היה להשאיר את הדלת של הבית פתוחה, לאסוף אנשים בדרכים, להציע מיטה לבן משפחה שככה סתם נחת עליך, ולהאמין למי שמולך.