מיומנה של סבתא בעצימות גבוהה 3: סיום אליפות ישראל בשחיה

היום פחות עמוס, פחות הורים, פחות שחיינים.

מאמן של גבעתיים מחזיק סטופר וצועק על ילדה. היא מתבוננת בו מהמים ולא ברור אם זורמות על לחייה דמעות או טיפות של מי כלור.

על חלק מהמקפצות מונחים כסאות. הילדים עומדים על על האחרות או לידן, שלי הולך למסלול מספר 5. לא ברור איך יקפוץ פנימה בגלל הראשים שעומדים צפוף ומתחתיו, בתוך המים. רובם מכוסים בכובעים: הנה הפועל ירושלים, הנה רעות. אני שואלת את עצמי אם יש מספיק כללי בטיחות, שלא יקפצו זה על הראש של זה, בחימום שלהם.  אני לא מקבלת תשובה. אחר כך אני עולה על המדרגה הגבוהה ורואה את ביתי עומדת שם. אנחנו מתחבקות ואני עוזבת. עכשיו שיש אימא, לא צריך אותי. אנחנו נתראה בהפסקת הצהרים.

אני יוצאת לפגישה שלי.

והיו הרבה משחים, והיו הרבה גלים קטנים בבריכה. כמה נערים/ות/ילדים/ות קיבלו מדליה. שלי – לא, וזו הייתה האכזבה שלו. הוא רק בשביעיה הראשונה.

בהמשך הגיע סוף היום. ביתי כבר עזבה מזמן, עכשיו נשאר לי להמשיך לרוץ אחריו. הנה הם מסיימים, הנה הם הולכים לאכול בחבורה. הנה הם מחליפים את מקום הארוחה ונוסעים לאמצע הדרך.

ב-20:30 מצאתי אותו יורד במדרגות העולות ואחר כך עולה במדרגות היורדות. למרות שהוא כבר ממלא את המיטה לאורכה, כשהוא ישן, הוא עדיין אוהב את המשחקים האלה. שכשאני חוזה בהם, אני בטוחה שהנה עכשיו יפול. אבל בניגוד לי – כל ילד יודע שהקניונים הוקמו בשביל שיוכלו לשחק במדרגות.

אספתי אותו. הוא נפרד מהמאמנים שלו, שאמרו לו שינוח כי בספטמבר ממשיכים.

הוא לא ידע אם מתחשק לו להתקלח. עודדתי אותו לעשות את זה ולהוריד את כל שכבות הכלור שנדבקו אליו. אחר כך סיפר לי שמצב רוחו השתפר, כי זה נגמר, ואפילו שלא ניצח ולא שיפר – יש לו עוד שנה ועוד תחרויות לפניו.

בערב, לפני שהלך לישון, ביקש שאעסה לו את הכתפיים, הכל היה תפוס, אבל מה אני יודעת על עיסויים. סתם קצת לטיפתי אותו. רגע קודם שהלך לישון שאל: מה נעשה מחר?

אמרתי לו:

– עד עכשיו ליויתי אותך, עכשיו אתה מלווה אותי. בין השאר יש לי פגישת עבודה ופגישה אצל רופאה. אתה מצטרף לשתיהן.

– זה לא בעיה בשבילך?

– לא. אתה תביא איתך ספר.

הוא חייך.

 

וזהו. יום חדש מתחיל.