איסטנבול:
הנה כאן הייתי, איסטנבול מודרן, מוזיאון קטן וחדש, עדנאן מסיע אותי בשקט ברחובות, באוטובוס שבו הוא מסיע את הילדים שלומדים בבית הספר של גילה. אני נוסעת יחידה. העיר חוגגת: הפארקים מעלים עשן. איסטנבול אוהבת את סיום סוף השבוע לא פחות מאשר את תחילתו, וכל סיבה מייצרת חגיגה. אז מה אם חם ולח? ומה אם אנשים חוצים את הכביש בריצה?
אנחנו נוסעים בשקט לאורך הים. הטלפון מצלצל ועדנאן מעביר לי אותו. 'אתיקה', אומרת לי גילה, 'בון וויאג' ונשמור על קשר'. מילים של פרידה. עדנאן מעביר לי חבילה קטנה מהמארחים. אני משתגעת מכמות המתנות שאני מקבלת. איפה אשים אותם? הבית שלי קטן! הפעם נוספה מפת שולחן לבנה ומלבנית ועליה עיטורים אוטומאניים בזהב. על האריזה, מונחת סיכה אדומה שבחיים לא הייתי קונה לי, אבל היא דווקא מתאימה למסגרת של המשקפיים. אנסה בהמשך.
בשדה התעופה:
אני דוחפת לידיו של עדנאן כמה שטרות ובזה נפרדת מהכסף התורכי שלי. הוא מסרב לקחת, אבל בסוף הוא מתרצה. איש מקסים. אני אוהבת אותו, ובלי מילים יש לנו יחסים נעימים. הוא נהג הבית של חברתי התורכיה. בכל יום מסיע את הילדים לבית הספר הפרטי שהיא מנהלת בין שאר עיסוקיה, וגם את בני המשפחה. כשאני באה – אני נכנסת לרשימת הלקוחות שלו. ליד הנהג, משמשים את בני הבית עוד שתי עובדות.
הכל מלא מפה לפה. הרבה "סגורות", הרבה נשים וגברים בלבן. כנראה עולים לרגל. הנה, קבוצה מרוקאית כנראה, לפי השפה שצלילה מוכרים לי.
עוד בדיקה בטחונית, ועוד אחת. את האיש שעומד לפני עוצרים. "סכין, סכין" צועק הבודק באנגלית על עולה הרגל. והוא אומר: "לא, לא סכין". הבודק מתרגז ומחזיר בוודאות קולנית: "כן, כן סכין", ואז נשלפים מהכיס הצדדי הסכין יחד עם כלי אוכל אחרים. מחרימים אותם. הסכינים שעולי הרגל הביאו מוחרמות אחת אחת, והם עוברים עם השקיות שלהם שמכילות את האוכל לימים הקרובים. הם ימשיכו ללא כלי אכילה. בעל אחד זועם על אשתו שהביאה איתה סכין ומניף יד באויר. היא מפנה ממנו את הראש ללא מילה ומוצאת משהו אחר להתעסק בו.
עכשיו תורי. אני חולצת את הנעליים, גורמת למכשיר לצפצף קצת, אישה מחליקה עלי את הידיים והנה אני בפנים, ממתינה ליד שער 302. אני יושבת בים לבן של עולי הרגל, הטיסה שלהם יוצאת משער 304. הספר של עמיה ליבליך נכנס לתיק שלי ליתר ביטחון.
טעות גדולה. הבנתי כשראיתי שאף חובש כיפה, ואף אחד או אחת שנראים כמו ישראלים, נמצאים בסביבתי. כן ראיתי שהם חולפים על פני. חזרתי לשלט. "תל אביב – שער 312". אני צועדת מחדש. לדמשק עולים משער 309. לביירות משער 310. המזרח התיכון פרוש לפני, ממש בנגיעת יד, כל כך קרוב וכל כך רחוק. אני רואה את הסורים, את הלבנונים. הם רואים אותי, אני חולפת על פניהם, מכנסת את הסקרנות שלי פנימה ומצמצמת אותה. היא לא רלונטית כלל ועיקר.
עוד בדיקה בטחונית אחת המיועדת לנוסעים לישראל בלבד, והנה, אני בסביבה המוכרת לי כל כך: דוברי רוסית, קבוצה של יהודים שעלו לפני שנים ממרוקו והשפה שלהם מודגשת כל כך, כמה חובשי כיפות וכמה נשים בחצאיות ארוכות ושביסים לראשן, אישה "סגורה" אחת עם משפחה גדולה דוברת ערבית, כמה פועלים סינים, איש עם גיטרה, שניים עם תרמילים. כולם ביחד.
במטוס:
בלגן וצפיפות. אלה שעלו מאחור יושבים קדימה, אלה שעלו מקדימה יושבים אחורה, עכשיו אנחנו תקועים באמצע המטוס כולם דוחפים ומציעים לאחרים לזוז ולהיכנס אל בין הכסאות כדי שהם עצמם יוכלו לעבור. אישה שמנה אחת נותנת הוראות וצועקת. הדיילים והדיילות מנסים לעזור בנימוס. לא כל כך מצליח להם והם מחייכים זה לזו בהבנה, שכאן זה אולי אחרת, ואולי בסוף יהיה סדר והמטוס ימריא.
באיחור, המטוס מריץ מנועים. אני יושבת ליד החלון. רואה את איסטנבול מוארת ואת הירח מתחתי. 'תראי כמה משונה, אנחנו מעל לירח', אני אומרת לשכנה הצעירה והנחמדה שלי. 'כן, את צודקת, מצחיק, לא?'. חלון המטוס מראה לי את האורות הולכים וקטנים, עד שהפסים של חרוזי האורות הולכים ותרחקים ממני, והירח מתישר ומתקרב אלי ועכשיו הוא כבר ממש לצידי, כדי שאחר כך אגלה אותו שוב מעלי ומלפני. לקראת הנחיתה הוא נעלם ממני לגמרי.
יפה לי הירח היום, קטן יחסית, ושומר על צורת הבננה הספרותית שלו. בימים כאלה, כשהוא הולך ומחסיר מעצמו לא נישאים היהודים באיזמיר זה לזה, אמרו לי כאן. מי שחי באיזמיר ורוצה להתחתן, מגיע אל אולמות השמחה והרבנים של איסטנבול. מנהג עתיק יומין הוא ששם מתחתנים רק כשהירח הולך ומתמלא ואילו באיסטנבול לא מסתכלים עליו בהקשר הזה. הירח הזקן הזה, עדיין משפיע.יה ירח…
בת השיחה שלי, קוראת ספר שאימה הספרנית המליצה עליו. היא שואלת אותי על עמיה ואני מסבירה. 'אז מה, גם את פסיכולוגית?' לא ממש, אמרתי לה. אני יועצת ארגונית עם רקע בפסיכולוגיה ואהבה משותפת (לעמיה ולי) לגישת הגשטלט.
היא לא ביקרה באיסטנבול, היא ליוותה יאכטה, עזרה לבעלים שלה. מהמרינה – הגיעה ישר לשדה. 'את בוגרת מבואות ים?", כן, היא בוגרת מבואות ים ומתמחה כרגע באלמוגים, לומדת לתואר שני, אולי תעבור למכון ויצמן, אולי תעשה דוקטורט. בינתיים היא מתפרנסת מהשטת יאכטות, כשאפשר. שזופה מאד, שיערה דבש אסוף, עיניה הירוקות מודלקות. אדום, אדום התפשט לה על הלבן של העין. היא עייפה. היא מתכסה כולה בשמיכה הכחולה וישנה.
הרכבת:
11 או 12 שקל בלבד. לאזרחית ותיקה יש זכויות, 50% על הנסיעה ברכבת. לי זו הפעם הראשונה שאני חוזרת בה משדה התעופה, וזה כבר סיפור אחר לגמרי, שלא כדאי להתחיל עכשיו. אני עייפה. הרכבת עוצרת בנתניה. המכונית מחכה לי, ממש כמו שסיכמנו מראש.
בבית:
למרות העייפות שלי, אני מוכרחה מקלחת. היא מעוררת אותי לגמרי. 04:30 ואני לא יכולה לישון. האיש שלי – חוזר לישון.
עיתון הארץ כבר הונח בכניסה, אני מדפדפת. רוז שנעלמה – מסתכלת אלי בצער מן העמוד הראשון, וחברת החשמל העלתה תחזית של ביקושים בעמוד אחר.
הירח מסתכל עלי מלמעלה. כמעט לא רואים כוכבים.
נחתתי.
אני מקווה שימצאו את רוז.
החגיגה לפעמים נמשכת, אבל כאן היא כמעט מסתיימת. הקבוצה האיסטנבולית הנפלאה שלי, בסוף המפגש.
החיים בארגונים 