ועוד על דורון עמיר וימים אחרים

דורון עמיר ואחרים

בחיפושים שלי באלבום, אני מוצאת כמה תמונות עם דורון עמיר. הנה אחת מהן, מועברת באופן לגמרי פיזי. מתאים לי שהיא מטושטשת קצת, כאילו אבק השנים מכסה את האירועים והאנשים.

דורון עמיר, באותם ימים מפקד הבה"ד, יושב שני משמאל. אני עומדת שניה מימין. האירוע: סיום קורס של פי"ם מכונה מחזור ט"ז, 28.4.86. אהבתי לעבוד עם קציני המכונה. היו טובים עם אנשים. היה קל יחסית איתם. המורכבות האנושית הייתה לחם חוקם בבטן הספינות. הראש היה פתוח למה שאנשים יכולים, יודעים, מרגישים.

מסתכלת וחושבת לעצמי שהיו זמנים. בולטת לי פתאום הנוכחות הנשית המאד צנועה. אישה אחת בין 13 גברים. האם אפשר שיום אחד תהיה אישה מפקדת הבה"ד הזה? אני מאמינה שכן, אבל עוד לא הגענו לשם.

הייתי שם עשר שנים, וזה היה מזמן.

שולחת עוד מבט: רואה את הזרועות של אלה שבשורה הראשונה שלובות: אצל רובם יד שמאל מעל יד ימין. רק אחד מהם מניח יד ימין על יד שמאל. כמה סמליות יש בתנועה הזו, הצבאית כל כך, וכמה סמליות יש בזה שאחד בכל זאת שילב ידיים אחרת. כל כך רגילים האנשים האלה למדים אחידים, לאורך השערות הנדרש ולצורת החזקת הידיים. שליטה היא שם המשחק. 

ואילו בשורה העליונה, כל הידיים מאחור, אוחזות זו בזו מאחורי הגב. ואני, שלא ממש ידעתי את הכללים האלה, השתלבתי. ידעתי בלי ממש לדעת. הידיעה שאני כמעט מודעת לה, אבל לא ממש עד הסוף. המתבונן המדויק,  יוכל אולי (אם כי, כמעט בטוח בעצם שלא) לראות את המשקפיים הגדולות שאני מרכיבה. כן, הייתי צריכה גם אני קצת חומרה, והשגתי אותה באמצעות המשקפיים – גם. או לפחות חשבתי שזה יכול לעזור… 

היו ימים.

פתחתי את האלבום. עכשיו אני הולכת לסגור אותו. מחר הלוויה, בראש הנקרה.