ערק לארוחת בוקר/עמיה ליבליך – עמודים ראשונים

איך שהעולם השתנה!!!

כשהתחלתי ללמוד בשנת 1969, הבנו שעלינו "להוציא" את עצמינו החוצה, שחשוב להיות אוביקטיביים ושאנחנו "מזהמים" את המחקר. הכל נכנס למסלול כמעט מדעי באמצעות "חי בריבוע" ודומיו.  ידענו מה מטרת המחקר ולהשערות היה כיוון. אוששנו את ההשערות שלנו או דחינו אותן. המחקר היה כמותני. האיכותני היה בחיתוליו. יותר משנתנו לעולם לבוא אלינו, לאפשר לנו להריח אותו, לטעום אותו, הלכנו אליו מצויידים בסרגלים המשונים שמילאנו בהם את התיקים שלנו, והתאמנו אותו אליהם.

ואילו אני אהבתי תמיד יותר את ההליכה אל האי ודאות, כן אהבתי להביא את עצמי, ליצור קשר עם המרואיינים שלי, לקפץ קצת לפה או לשם, והרגשתי שהפרקטיקה, או השטח – מתאימים לי יותר מהמחקר האקדמי.

כל זה, כדי להגיד, שאני נהנית הנאה גדולה מאד מספרה החדש של עמיה ליבליך, שהולכת בבקרים לבית הקפה שאותו היא חוקרת, שנעשה מושא החקירה שלה אחרי שהכירה אותו כבית קפה שפתוח מוקדם בבוקר ותו לא, ושהקשרים שקשרה עם האנשים הם לא שיפוטיים ומקבלים, ושאין בספרה שום דבר על "חי בריבוע" או מבחן אחר. כן, היא נותנת לעולם לבוא אליה, ואין מה שמסמל את זה יותר טוב מהפתיחה והתיאור של ארוחת בוקר, שלראשונה בחייה כוללת גם כוסית ערק.

עמיה ליבליך היא מראשונות העוסקות בגשטלט, וכתיבתה ספוגה בערכים של הפילוסופיה הזו. היא אזרחית ותיקה שיודעת לבנות מחדש את חייה ולהתאים אותם לגיל ולתקופה, שעושה שימוש לא רק בעיניה ובמוחה, אלא גם ברגשותיה (עיקרון של שימוש בעצמי), ובאישיותה.

איכשהו, נראה לי שהכתיבה הזו היא מה שחיפשתי הרבה זמן: אנושית, אישית, מתבוננת, מכבדת. היא נעה לה בין הספרות המקצועית לספרות כמעט יפה – בהרמוניה.

אדווח אולי בהמשך עוד.