בוקר טוב מאורטקוי שבאיסטנבול

השחף נכנס לחדר האוכל שצמוד לבריכה וניסה לחטוף פרוסת אבטיח מהצלחת של הצעירה שקמה להכין לעצמה קפה. המלצר גרש אותו בהינף מפית, והאבטיח הנגוס-אולי נשאר בצלחת. אני יושבת מול הבריכה הקטנה, יונים שותות מים. בין שני בתים נראית גבעה מיוערת ובתים פזורי עליה, כולם של הצד האסיאתי של הבוספורוס. לא רואה את המים, אבל כן רואה את התרנים של הספינות שעוברות. מצד שמאל שלי גשר והמכוניות נוסעות בו כמו צעצועים שקטים.

עדנאן הביא אותי אתמול מהשדה בחרישיות המאפינת את הדיבור בין שנינו. שפת התנועה. והטלפון הנייד כמתווך. הוא מחייג, אומר כמה מילים ומוסר לי את גילה שאחראית לכל. גילה אומרת לי ואני אומרת לה, היא מבקשת שוב את עדנאן והוא מניע בראשו. עכשיו שהכל ברור אני צריכה לעמוד מחוץ לשדה ל10 דקות שנמשכות חצי שעה עד שיביא את האוטו. איך לא זכרתי, מוצ"ש שלנו, ערב סופהשבוע שלהם. הנסיעה מהשדה נמשכת ונמשכת. אנחנו עוברים בדרך על פני המים ועל פני גנים שבהם יושבות משפחות שלמות לפיקניק. השעה כמעט חצות. גני המשחקים מלאים ילדים. בהמשך, הבליינים עוצרים לנו את התנועה ונשים בלבוש מסורתי מוכרות פרחים בין המכוניות בחיוך גדול. מעל לכל אלה מחייך לאורך כל הדרך, אתא טורק, או לוחץ ידיים, או משתתף במצעד, או פוגש את גדולי העולם, או צובט ילדים בלחיים. הוא ותמונותיו מלוות אותי. אבל עכשיו, ממש עכשיו, דורותי הגיעה, ואנחנו הולכות לעבוד.