סיפור מלכותי על פרנויה ו"חטיפות" באיי הנסיכה ובאיסטנבול

באותו היום היו לי כמה דקות, ונכנסתי לבדוק מה יש לעיתון "הארץ" לספר. מה שתפס את עיני ואחר כך גם את מוחי, הייתה הידיעה שעל הישראלים  להיזהר, כי לחיזבאללה יש תוכניות אחרות עבורם, שלא כוללות חופש, בקיצור יש אפשרות לחטיפת ישראלים.  בהמשך הגיעה רשימה שלמה של הוראות כגון: לא להיות לבד, לא להיכנס עם אנשים לא מוכרים למו"מ עסקי ו/או אחר, לא להבליט את הישראליות ועוד כהנה עצות. נדמה לי גם שהציעו שלא לתפוס טרמפים עם אנשים לא מוכרים.

החלטתי לשים לב, למרות שהסיכוי שלי "להיתפס" קטן מסיבות שונות, ובעיקר מפני שאין לי מה להציע (לא צעירה, לא גבר, וכו'), וכן מפני שרוב הזמן אני נמצאת עם אנשים מצויינים שדרגת האמון שלי בהם מירבית.

"החטיפה" הראשונה:

בשבת, כבר לא עבדתי, והוזמנתי ע"י זוג יהודי שומר שבת להגיע אליהם הביתה.  הם גרים במקום נפלא שנקרא "איי הנסיכה". הנהג שמסיע אותי בכל יום לעבודה כאן, שהוא הנהג הפרטי של אחת מהמארגנות את המפגשים – הסיע אותי כרגיל למחוז חפצי. הפעם היה זה לתחנה ממנה לוקחים את המעבורת. צפוף, כמו שיכול להיות צפוף. אוכלוסיה מכל מקום בעולם, והרבה מאד תיירים מארצות ערביות, שבולטים בעיקר בכיסוי הטוטאלי של הנשים (יש כל מיני "סגורות", אמרו לי כאן, הן הכי סגורות שיש) שרק עיניהן מבצבצות מבעדו, ובזקנם המסודר עגול של הגברים.

הגעתי וירדתי מהמעבורת. לא אתאר כאן את ההפתעה שהייתה לי כשהבנתי שהמכונית היחידה שאראה נוסעת תהיה מכונית משטרה, לא אתאר איך שפחות או יותר רצתי אחרי אופניו של השליח המיוחד ששלחה המשפחה להביא אותי למקום ואיך כיוון אותי לעלות למרכבה עם שני סוסים. לא אתאר כאן את היופי של המקום, שתושביו רובם יהודים מבוססים שבאים בקיץ ועוזבים אחרי ראש השנה, ולא אתאר את השלווה שבה הייתי צריכה להשתלב (היה קצת קשה לאדרנלין לרדת, אבל זה קרה בסופו של דבר). אבל כן, כן אתאר את ההמשך. ובכן בערב, בסיום הביקור שלי, שוב הורידו אותי שני סוסים ומרכבה אל הרציף ושוב עליתי למעבורת. לידי התיישבה משפחה תורכית עם שני ילדים. היה קצת צפוף, ואבי המשפחה יצא לחפש מקום אחר. נשארתי עם אשתו, שאמרה לי משהו בתורכית. עניתי לה באנגלית, והיא פנתה לבנה בן ה11, שיתרגם. היא שמחה מאד בהזדמנות שלו לדבר, והילד אכן שוחח איתי באנגלית שוטפת.

אט, אט נקשרו בינינו קשרים נעימים, אימו הציעה לו כל מיני שאלות, הוא תרגם, אני עניתי והוא שב ותרגם עבורה וחוזר חלילה. כך סיפרתי להם שבמהלך 8 השנים האחרונות אני מגיעה לכאן אחת לשנה לפחות, נשארת בין שבוע לשבועיים וחוזרת ארצה. כמובן שאמרתי שאני ישראלית, שאני סבתא וכו'.

כשהמעבורת עצרה ואבי המשפחה חזר, הוא שאל אותי למחוז חפצי, סיפרתי לו שאני נוסעת לאורטקוי, למלון הנסיבה (הרבה נסיכות בסיפור הזה..) והוא הציע לי להצטרף אליהם, כי הוא ממש נוסע לשם. קצת נבהלתי. הנה ככה מתחילה חטיפה: נותנים אמון, מדברים יותר מידי, עולים למכונית שממש לא נראית חשודה של הורים ושני ילדיהם והופ, נחטפים.

ממש התלבטתי, האיש ראה ונסוג, אבל אשתו לא ויתרה (האם היא המארגנת של החטיפה?). החלטתי לשים את נפשי בכפי ולצעוד איתם. וכבר התחלתי להודות להם. אבי המשפחה היסה אותי ואמר שזה בסדר ונעים לו מאד להציע עזרה כי אני אורחת באיסטנבול וגם מורה, ומורים הם חשובים מאד (זה מה שהחלטתי להגיד בשביל לא להסתבך בתאור המקצוע שלי…).

ממש בקרבת מקום חיכתה לנו מכונית גדולה חדשה ומפוארת, שריח הניילון מילא אותה. ישבתי מאחור בין שני הילדים (שמחתי שלא ביקש שאשב מקדימה, שאז הרי אפשר היה לחנוק אותי בקלות…), והמכונית יצאה לדרכה.

השבת באיסטנבול מלאה בחוגגים, והפקקים רבים, אבל ראיתי שהכיוון נכון ונרגעתי. בדרך אמרתי להם שיש להם ילדים נפלאים, והמשכנו בשיעור האנגלית. כמובן שהגעתי בשלום, למקום חפצי, כמעט חיבקתי ונישקתי אותם כי לא נחטפתי, אבל בסופו של דבר נשמתי עמוקות והסתפקתי בלחיצת ידי שניהם בפשטות.

החטיפה השנייה:

אני מחליטה להיכנס למסעדה. חם מאד בקומת הכניסה, ואני כמעט יוצאת ואומרת שחם (איסטנבול חמה עכשיו ולחה ממש כמו אצלינו).  מתעשתים מהר, מצביעים על הקומה העליונה ומסבירים מה שמסבירים, אבל אני מבינה ששם יהיה טוב. אני עולה לקומה השנייה. המקום ריק, ונקי מאד. מכאן אפשר לחטוף אותי בקלות, לא?! בדיוק מה שאמרו שלא אעשה – אני עושה. אני מתיישבת בפינה ליד החלון ובחשש רב, אני מסתכלת על התפריט. אני מזמינה אורז וצלעות כבש, כמו גם סלט קטן ומים. מתלמד, נער מלצרים מיוחד מופקד עלי עכשיו, הוא לא יודע מילה באנגלית. הוא עומד בעיקול המדרגות ומתבונן באיזה נקודה לא נראית. אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון, אבל האם באמת הפקידו נתח כזה מכח האדם שלהם עלי?

סופו של דבר, הארוחה הייתה מצוינת וכיון שלא נחטפתי השארתי להם 30% טיפ, שיראו כמה כדאי להיות בצד שלי ולא בצד של אויבי.

 

היום אני טסה הביתה. מקווה שהטיסה תעבור בשלום. את החדר כבר שיחררתי ואני יושבת בלובי. מסביבי צרפתים שקנו בורק בשקיות נייר, ואחרי שרבו עם האיש בקבלה על משהו שלא הבנתי, הם אוכלים את שלהם במזלגות פלסטיק. 

חפצי מחכים עד לשעה היעודה בחדרה של חברה שעוד נשארת כאן. עדנאן יבוא לאסוף אותי הערב בשמונה, ויסיע אותי לשדה התעופה.  מחכה לי טיסת לילה.

נדמה שלי שמהפרנויה אשתחרר כנראה רק כשאנחת בארץ לפנות בוקר…

 

רוצה כבר לנעוץ את המפתח בדלת הבית שלי ולהרגיש בטוחה…

5 תגובות to “סיפור מלכותי על פרנויה ו"חטיפות" באיי הנסיכה ובאיסטנבול”

  1. שוקי Says:

    ממש פיסות מספורי אלף לילה ולילה….ללקק את האצבעות. רק שלא יחטפו לנו אותך….

  2. גבי דרורי Says:

    לפחות עם נהגי המוניות אצלינו תרגישי בטוח .
    הם הולכים עם אקדחים צמודים כי הם מפחדים מצעירינו.
    איך שלא יהיה, ברוך שובך לחמסין הבא עלינו לטובה
    ולמיטה שאת רגילה לזוויותיה.

  3. יהודית Says:

    נהניתי מהספורים שלך
    בדמיוני ראיתי אותך 'כמעט נחטפת..'
    כמה זה יפה שנקשרים כאלה יחסים חמים ממקום טוב, בפעם הבאה תשאירי את העיתון לארץ.

  4. שוקי Says:

    אגב מזכיר לי את האופרה "החטיפה מן ההרמון" של מוצרט – גם זו מתרחשת בהרמון תורכי….זו האופרה המפורסמת עליה אמר הקיסר האוסטרי – שהתקשה לעכל את העושר הצלילי והוויזואלי …."יותר מידי תווים" ….

  5. benziv Says:

    תודה, חברים.
    סוף כל סוף, נהנים מקצת פרנויה!

    אף אחד לא חטף אותי.

    שבתי ארצה, גדושת חויות, רק שעתיים של טיסה. מנסה לנחות. עוד לא ממש הצלחתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: