טקסי מילה של בנים בתורכיה

לא, ברוך השם שלא ראיתי טקס מילה של בן בתורכיה, אבל ראיתי שני בנים שעמדו לעבור את הטקס היום. כשראיתי את הראשון, כבן 7 או 8, לבוש בתלבושת לבנה, ודומה לפחה מהסרטים עם קישוטי זהב ותרבוש – עוד לא הבנתי מה אני רואה ושאלתי את מי שהייתה לידי – האם יש איזה חג מיוחד היום. 'לא' היא אמרה לי, 'הוא לבוש כחתן בגלל שהוא עובר היום ברית מילה'. קצת נבהלתי. הילד נראה לי די גדול. המשפחה שלו נראתה לי בסדר, לא מאושרת מידי, לא עצובה מידי.

והנה, עכשיו חזרתי למלון שלי, ושוב אני רואה ילד כזה, הפעם בן 5 בערך, שמנמן ולבוש בבגדים לבנים מיוחדים ותרבוש לבן עם נוצה לראשו, נעליו זהב עם שפיץ בקצה, והרבה דודות בשחור ומבריקים מנשקות אותו. הילדות לבושות לבן או ורדרד, והילד שהוא מושא המסיבה מתרוצץ שמח וטוב לב. המשפחה מצלמת וכולם נראים מאושרים מאד.

איכשהו – הרגשתי אי נוחות גדולה.

מקווה שהילדים לא סובלים.

שאלתי ולא מרדימים אותם, מתיזים ספרי וזה מספיק. חברתי לעבודה שאלה אם הוא לא סובל מטראומה, והתשובה הייתה שלא. 

אני עולה לחדר, מחר יום חדש.

ערב רד, ערב רד – ביקור בקמפינסקי שליד ארמון שירן

יוצאים לבילוי הערב שלנו. המארחת הצעירה רוצה לעשות לי כניסה גרנדיוזית, אבל אי אפשר. אנשי בטחון עטים על המכונית שלנו. הנשיא הסודני, "זה  שרוצח אנשים", היא אומרת, והנשיא התורכי נפגשים היום, "אנחנו המדינה היחידה בעולם שמקבלת אותם, מעצבן". אנשי הבטחון אומרים לנו להיכנס מן הכניסה השנייה. אחר כך כשאנחנו יושבים במרפסת הצופה אל הבריכה ומאחוריה אל המיצר, אנחנו עוברים גם על פני העיתונים התורכיים שמראים את לחיצות הידיים בעמודים ראשונים.

הגן עשוי בדיוק ובהקפדה רבה. כל שיח עומד במקומו על גזע דק ונישא, ומעליו עטרת פרחים, הסודנים נעים למטה בין אנשי הבטחון הרבים בדרכם אל ספינה שתיקח אותם לסיור. הנשיא מלווה באנשים רבים. הם גבוהים מאד בחלקם, לבושים ברובם בלבוש מערבי של חליפות כהות ורק מיעוטם בתלבושות צבעוניות ופולקלוריסטיות. ראיתי רק סודנית אחת צבעונית מאד בין כל הגברים.

הזוועה שבארצם מוסתרת היטב תחת מעטה של דיפלומטים ובגדים מתורבתים. תמהה על הפוליטיקה המלוכלכת ומכבסת המילים. הזוועה מוסתרת בעיתונים גם, המארחת שלי מסבירה שלא מדברים על רצח, אלא על קשיים. מעצבן.

מלצרים חרישיים מציעים לנו את המרכולת של המלון הכי מפואר באיסטנבול. אני שותה תה קמומיל ואוכלת סלט.

עובר זמן עד שהסודנים נעלמים ואני מסוגלת להתחיל ליהנות מהאירוע. בינתיים הערב יורד, והמארחת שלי משתפת אותי בדיבור שבינה לבין בעלה. לראשונה בהיסטוריה הזוגית שלהם הם חושבים על דרכון זר. הפחד מהאיסלאם הקיצוני גוברת לאחרונה. ה"סגורות" (הכינוי המקומי לנשים שפניהן מכוסות), הולכות ומתרבות. התחושה הכללית היא שה"בון טון" הוא לא מערבי. הערות ביחס ללבוש חשוף מידי או התנהגות שאיננה מאושרת ע"י אנשי הדת נשמעות יותר ויותר.

בחוגים שלה מתרחקים מהסגורות מה"טורבנים" (הגברים הדתיים), ובכל פעם שהיא בכל זאת מדברת עם אחד מהם, אומרים לה החברים שחוזים בזה: "הם חברים שלך??!!" והפער בין חילוניים ודתיים מתרחב. היא הגתה רעיון של קבוצה משותפת והותקפה מיד. אין התדברות.

לראשונה אני מגלה שאני "מוסויב", כלומר יהודיה, בשפה המקומית (מגיע מהשם מוסה), ושהיהודים, שלפעמים קוראים להם גם יהודי, נחשבים כאן לחכמים, ישרים (משלמים מיסים ושומרים על החוק). יש אומרים שהעניין של היושר מקורו גם בפחד להיתפס על ידי השלטונות. מישהי אחרת, יהודיה, אמרה לי שהיהודים מאד שקטים, שהם נולדים לתו השקט ושומרים עליו מחוסר ברירה.

המארחת שלנו, עצמה, גרה בבית שבו כולם יהודים, והיא המוסלמית היחידה שם. הוריה אומרים לה שבטוח שהיא בדרך לגיור.

זהו. ערב שהסודנים די הצליחו לקלקל במקום מקסים, אוירה בינלאומית ומזרחית מהודרת. מזכיר לי אלף לילה ולילה. תוכלו לראות את כל היופי באתר: www.kempinski-istanbul.com

מעדן חלבה תורכי, ליד המרינה

המארחים שלי, חושבים שאני חייבת לטעום מעדן חלבה. או קי. רק טעימה. מזמינים מנה אחת לכולם. אני טועמת ומיד מבקשת מרשם. התוצאה: המלצה חמה למעדן קל להכנה, שקרוב לוודאי שיעלה על שולחני לעיתים מאד רחוקות – בגלל הקלוריות:

מצרכים: חלבה רגילה, לימון, סירופ שוקולד.

הכנה: מועכים את החלבה עם מיץ לימון – לפי הטעם, יוצרים כעין מלבן ומכניסים לתנור לכעשר דקות, עד שהחלבה מקבלת למעלה מרקם פריך קצת.

מוציאים, שמים על צלחת מקושטת בסירופ שוקולד ומגישים. תרצו עוד, אני בטוחה.

בינתיים, על רקע הספינות שבמרינה מדברים על מה שקורה בתורכיה, מהזוית שלהם:

1. מצב זכויות האדם כנראה לא רע, לדעתם. התחושה שלהם ושל כמותם היא של חופש.

2. אין כמעט מדינה בעולם שלא דורשת מהם ויזה. הפחד מטרור עושה את שלו, והתורכים גם ידועים כמי שמחפשים פרנסה ונשארים לזמן ארוך. גם לישראל לא קל להיכנס.

3. הפחד מפני הקצנה איסלאמית הוא קבוע. 

4. כלכלית, תורכיה פורחת, השקעות זורמות והפיתוח נראה בכל פינה. למשל המטרו ההולך ומתרחב ונבנה, כמו גם כמות המפעלים והארגונים שחברות בינלאומיות בונות.

5. החיים בתורכיה התייקרו ומתייקרים מאד.

6. בסה"כ, למי שיכול להרשות לעצמו חיים טובים, החיים בתורכיה טובים מאד.

אני חייבת להסכים עם המארחים שלי. אני מוקפת בכל טוב, אורות מנצנצים בנמל, צעירים וצעירות מבלים עד השעות המאוחרות, תחושה גדולה של שפע.

להזכירכם – אני לא מסתובבת בפרברים, בכפרים ובשוליים של המדינה. אלה באים אלי, דווקא בכניסה למסעדה, באמצעות הילדים מוכרי הפרחים.

מפגש התרבויות מתחיל בשמות ובצליליהם

איזה שמות יש כאן לאנשים! בצד שמות שאני מסתדרת איתם כגון הלן, סוזט, איילין, איזאק, לבנט ועוד – יש שפע של שמות כגון: מלטם, הנדה, סינה, טונגיל, צ'ארליאן, טורקאן, מהמט, דמלה ועוד רבים שונים ומשונים.

הנה, ממש כאן, כשאני אומרת את שמם, ומגלה את הטעויות הרבות שאני עושה, מתחילה התחושה שאני בארץ חדשה ובטריטוריה זרה. ובמיוחד קשה שצריך לזכור את כולם בו זמנית, ואים במה להיאחז, וכמעט אוטומטית הם מורידים את התגים אחרי היום הני, מצפים אולי שאדע. אבל אני לא יודעת…

והם סולחים, חוזרים ומתקנים.

הם מגיבים לשם שלי. אתי הוא שם נפוץ בתורכיה והם שואלים אותי אם אני יודעת את מקורו. אני אומרת שכן, כי הם (לאמיתו של דבר – חבריהם), כבר סיפרו לי שמוצא השם הוא הסטורי. מדובר על החיתים שישבו כאן, או כמו שהם אומרים – אימפריה מקומית עתיקה.

וכן, אתי זה שיבוש של חיתי.

ואני מסבירה שאני בעצם אסתר. ועל זה הם אומרים שיש הרבה אסתר בתורכיה. כן, אי יודעת, אבל אסתר הוא כמעט לא שם של הדור הצעיר גם כאן.

 

רצפת הפרקט הייתה מבהיקה עד עכשיו, אבל הנה, שפכתי את הקפה שלי. ו…התרגיל שקיבלו עומד להסתיים, ואני חוזרת לקבוצה.

סוף יום עבודה רשמי, התחלת החלק הפחות רשמי

הבוקר התחיל בקבוצה שנראית קצת יותר מחבורה של אנשים שהגיעו לכאן ביחד במקרה.

23 אנשים, 6 גברים, 17 נשים. הגילאים בין שנות העשרים לשישים פלוס. נוצריה אחת, שני יהודים, כל השאר מוסלמים. צרפתיה אחת, ילידת רומניה אחת שהשתייכה למיעוט התורכי הקטן שנשאר ברומניה מימי האיפריה. המקצועות מגוונים: רופאים, רוקחים, אנשים ממשאבי אנוש, בנקאים, פסיכולוגים, מנהלת בכירה מאד ברשת מזון גדול (כמו שורסל אצלינו), מנהלי הדרכה של חברות בינלאומיות ועוד.

עובדים קשה. אנחנו 4 (3מנחות וגבר אחד) – כמנחים עיקריים, ועוד 4 מנחות בתרגילים. עובדים מקונפיגורציה לקונפיגורציה במינימום תקלות. קבוצות קטנות, קבוצות בינוניות, קבוצות גדולות.

השעה עכשיו 19:40. אחרוני האנשים עזבו את החדר. דקות של התעסקות במחשבים וטלפונים.

עוב מעט נצא לאכול ביחד, לדבר. נעבוד עד 22:00, וניפרד.

בוקר טוב מאורטקוי שבאיסטנבול

השחף נכנס לחדר האוכל שצמוד לבריכה וניסה לחטוף פרוסת אבטיח מהצלחת של הצעירה שקמה להכין לעצמה קפה. המלצר גרש אותו בהינף מפית, והאבטיח הנגוס-אולי נשאר בצלחת. אני יושבת מול הבריכה הקטנה, יונים שותות מים. בין שני בתים נראית גבעה מיוערת ובתים פזורי עליה, כולם של הצד האסיאתי של הבוספורוס. לא רואה את המים, אבל כן רואה את התרנים של הספינות שעוברות. מצד שמאל שלי גשר והמכוניות נוסעות בו כמו צעצועים שקטים.

עדנאן הביא אותי אתמול מהשדה בחרישיות המאפינת את הדיבור בין שנינו. שפת התנועה. והטלפון הנייד כמתווך. הוא מחייג, אומר כמה מילים ומוסר לי את גילה שאחראית לכל. גילה אומרת לי ואני אומרת לה, היא מבקשת שוב את עדנאן והוא מניע בראשו. עכשיו שהכל ברור אני צריכה לעמוד מחוץ לשדה ל10 דקות שנמשכות חצי שעה עד שיביא את האוטו. איך לא זכרתי, מוצ"ש שלנו, ערב סופהשבוע שלהם. הנסיעה מהשדה נמשכת ונמשכת. אנחנו עוברים בדרך על פני המים ועל פני גנים שבהם יושבות משפחות שלמות לפיקניק. השעה כמעט חצות. גני המשחקים מלאים ילדים. בהמשך, הבליינים עוצרים לנו את התנועה ונשים בלבוש מסורתי מוכרות פרחים בין המכוניות בחיוך גדול. מעל לכל אלה מחייך לאורך כל הדרך, אתא טורק, או לוחץ ידיים, או משתתף במצעד, או פוגש את גדולי העולם, או צובט ילדים בלחיים. הוא ותמונותיו מלוות אותי. אבל עכשיו, ממש עכשיו, דורותי הגיעה, ואנחנו הולכות לעבוד. 

 

הרהורים על ארגונים מרוקני אנרגיות

אני יושבת מולה (וגם מול עצמי), ומבינה שיש ארגונים שיש להם נטיה יותר גדולה לרוקן את האנרגיות של העובדים בהם, ויש ארגונים שיודעים להחזיר אנרגיות לעובדים ולהטעין אותם מחדש.

ולפעמים עובר זמן עד שמגלים את זה, ועד שיש נכונות להודות ש"זהו, אין לי יותר אנרגיות לארגון הזה". כמעט בכל מפגש עם מנהלים ומנהלות עולה שאלת האנרגיות האישיות של הפרט, לעיתים יותר רחוקות שאלת האנרגיות של הארגון כולל המהות והאופן שבו הוא מטעין אותם בחזרה.

ארגון שלא משכיל להטעין את עובדיו באנרגיה הוא ארגון מנצל. ויש הרבה ארגונים כאלה.

לא מדובר במס שפתיים שהארגון משלם (במקרה הטוב) כשהוא אוסף את עובדיו פעם בשנה, ומציע להם סוכריה בדמות הופעה מרובת לייזרים, תודות לבני/בנות הזוג, ומופע אומנותי. גם לא מדובר על מס אחר כמו הטיול המשותף לחו"ל, מדובר על משהו לגמרי אחר. יומיומי. פשוט. מוקיר. מכיר. מזהה. מודה.

בסופו של יום מטעין, יוצא העובד ומרגיש שהוא שייך בשמחה לגוף גדול ממנו, שהוא בן אדם שלם יותר, שהוא שמח שסיים יום עבודה ומחר ישמח לחזור בבוקר.

בסופו של יום שואב אנרגיות ומנצל מרגיש העובד שלא ברור איך יאסוף את הכוחות לחזור מחר.

 

ועכשיו השאלה שעוברת לי בראש, האם זה המקרה שלה? האם הארגון שלה עושה לה את זה לה? האם היא עוזרת לו בכך? האם אפשר אחרת?

ואיך נראה לי הפתרון החיובי? איך הוא נראה לה?

ואלה רק חלק מהשאלות שעולות אצלי כשאני חושבת עליה.

אבל אני יוצאת עוד מעט לדרך – ואת הכיוון של ההתמודדות הנמשכת ואת התשובות – היא כבר תמצא.

אלימות יהודית-ישראלית או שמא ישראלית-יהודית?

בבוקר, עוד היה קצת חשוך, והתארגנתי להליכה ברגל, כמו כמעט בכל בוקר אחר. הצצתי לרגע בעמוד הראשון של העיתון שהיה מונח בכניסה הביתה, ליד הדלת.

"אלימות המתנחלים גואה ושיטתית, אך הכוחות בגדה מעלימים  עין", אמרה הכותרת בהארץ וציטטה קציני משטרה, המבקרים את הקצינים והחיילים. נעצרתי.

הרגשתי ממש רע.

והכתבה המשיכה וסיפרה שיש אפילו מקרים שנראו שוטרים שמסובבים את הראש כדי להגיד "לא ראיתי".

 

התישבתי. מעוצבנת למדי. לא בא לי לצאת. בא לי לעצור ולצעוק. אבל אין על מי. והתחושה היא של אנרכיה הולכת וגוברת, ואיבוד שליטה.

מעבר להבנה שיש חוסר אונים גדול של השלטונות, שאלתי את עצמי: מה קרה לנו?

איפה כבוד האדם?

איפה "ואהבת לרעך כמוך"?

איפה "ואדם נברא בצלם"?

ומה נשאר?

ועד מתי?

ומה עוד ישאר?

ואיפה האחריות לזה: ביהדות שככה השתנתה? בישראליות שלשם התפתחה?

 

ממש מרגישה שלא רוצה להשתייך לחבורה זו, הפורעת חוק ואנושיות, וגם לא רוצה להיות חלק מאלה שמסבים את הראש כדי להגיד: לא ראיתי.

 

מתבישת. מתבישת. מתבישת.

וכשזה קורה ומתאפשר, נדמה לי שאין לנו במה להתגאות. גם לא בהישגים שלנו.

ישראל של היום אלימה מעין כמוה: גברים רוצחים נשים, מתנחלים תוקפים פלשתינאים, חולים תוקפים רופאים, נהגים תוקפים נהגים, מטפלות תוקפות קשישים, ואין שום סיבה נראית לעין – שהתוקפנות והאלימות לא תגברנה.

ואין מרפא.

מחלה חברתית חשוכת מרפא.

מיציתי את תורכיה!

אני מתכוננת לנסיעת עבודה בתורכיה. צריך לבדוק שאני מביאה את החומר הנכון. שיש לי את הבגדים הנכונים. שסגרתי כל מה שצריך לסגור בארץ. שיש ביטוח.

והפעם:

אין לי את ההתרגשות הישנה של עוד רגע אני בפני קבוצה חדשה, מדברת איתם בשפה שזרה לי ולרובם. יש את השגרה. תורכיה הפכה להיות תל אביב.

 

ואני שואלת את עצמי: האם אני רוצה להמשיך בעבודה בינלאומית?

 

ואיכשהו התשובה שלי, היא שלא כל כך, שמיציתי, שכנראה שזו אחת מנסיעות העבודה האחרונות שלי לחו"ל. וזה בסדר גמור. מיציתי. מיציתי את התהילה שמחוברת לזה. מיציתי את הציפיה לבדיקות הבטחוניות והעמידה לפני המכונות הסוקרות את המזוודות. מיציתי את ה'הנאה' בישיבה צפופה במטוס. מיציתי את הציפיה למזוודות היוצאות. מיציתי את העבודה בצוות רב תרבותי שמלמד גשטלט. מיציתי את הנוף המקסים של הבוספורוס. מיציתי את הארוחות בנות מנות בלתי מסתיימות במסעדות ואת מנת החצילים האהובה של "האימאם התעלף". מיציתי את הישיבה בספינות עם השפריצים הקרירים בערב. מיציתי את המועדונים על המים, בהם מארחים אותנו המקומיים. מיציתי את החיבוקים. מיציתי את קבלות הפנים בארמונות שהפחה הזה או האחר נתן לאחד מאבות אבותיהם של המארחים. מיציתי את ההצצה לחיי העשירים והיפים. מיציתי את הגשרים הלא נגמרים. 

וחם לי. ואני כנראה מוכנה לאתגרים חדשים וישנים – כאן, בישראל.

ונראה אם זו תהיה גם תחושתי כשאחזור משם.

לאהוד: אני דווקא בעד ציפורה

אהוד ברק תוקף את ציפי לבני, לא בלי סיבה. הוא כנראה חושב שהיא, היא זו שתזכה.

רציתי להגיד שאני דווקא כן בעדה.

ולא, אני לא חברה בקדימה, לא הצבעתי עבורה ואין לי  אהדה גדולה ל"מפלגה".

אבל, יש לי הערכה רבה מאד לציפי לבני. בעיני היא:

1. אינטליגנטית מאד, יותר מרוב הפוליטיקאים שמסתובבים במסדרונות האולימפוס הירושלמי.

2. יודעת להפריד בין עיקר ותפל.

3. עם יושרה גדולה יותר מהמועמדים האחרים.

4. אני מאמינה שגם אם תדרש להכרעות בתחומים שאינם בשליטתה המלאה, תדע לקבל עצה (בין השאר כי היא אישה).

5. ואני מוכנה לסלוח לה על אי ההבנה שלה במפגשים בינתרבותיים, בתקווה שתלמד מכישלונות העבר.

בקיצור, אני דווקא בעד ציפורה.

ולמרות שהצבעתי בעבר בעד אהוד ברק – ההתקפות שלו, ובכלל אישיותו – ימנעו ממני להצביע עבורו בעתיד. גם האופן שבו מילא את תפקידו כראש ממשלה, לא מעורר אצלי געגועים לאיש הזה, שחסר הרבה אינטליגנציה רגשית.