Archive for ספטמבר, 2008

ענתיקות בדבש

ספטמבר 30, 2008

לאימא דינה היו כלים נאים.

היא סחבה אותם שנים רבות, לכל מקום שהלכה. ייתכן שהוריה סחבו אותם לפניה. ייתכן ששרדו את השואה (חברה של אימא דינה, נוצריה, שמרה על חפציה כשנמלטה לכפר בהרים). בסוף הגיעו אלה איתה לישראל.

כשנפטרה התחלתי אני לסחוב אותם, ארוזים, מדירה לדירה. אתמול החלטתי שהגיעה השעה לחלק בין הבנות שלי.

אתמול, הוצאתי מבין כלי הכסף, שני מיכלי מתכת קטנים וזהים, דמויי "אמבטיה" חרוטה ומקושטת, ושתי כפיות זעירות תואמות. מעט מציפוי הכסף נותר, אחת הרגליות התעקמה באחת מהן, הזכוכית נשברה מזמן.

בכלים האלה, הייתה אימא דינה מניחה את הדבש, ובכפיות הזעירות קישטנו בטיפה את פלחי התפוח. כך היה בכל ראש השנה.

עכשיו אחד הכלים בידיה של הבת האחת. במהלך החג יהיה האחר גם בידיה של הבת השנייה.

צריך יהיה גם למצוא מנפח זכוכית, ולהחזיר עטרה ליושנה.

ברכות לראש השנה

ספטמבר 29, 2008

בכל שנה מתחילות הברכות, והמנהג הזה הוא שיא החג מבחינתי. חשבתי את מי במיוחד אני מברכת הפעם. להלן התוצאה:

מברכת את עצמי ואת בן זוגי: בבריאות, בשמחה, בהנאה מהמשפחה, בהמשך הצבת אתגרים מקצועיים וחברתיים, ובתרומה לקהילה.

מברכת את המשפחה שלי: בבריאות, באהבה, בפרנסה, בביטחון, בצמיחה, בגידול קל של הילדים ובטיפוח עצמם גם.

מברכת את הבית שבו אני גרה: בהגברת איכות החיים, הניקיון, האהבה בין הבריות בתוך המעלית ומחוצה לה.

מברכת את הסטודנטים שלי: בבריאות טובה (במיוחד לך, י' – החלמה שלמה וטובה), באהבה, בהישגים לימודיים ומקצועיים ובהתפתחות מתמדת. 

מברכת את נתניה שהפכה להיות עירי, ביותר מכל מה שיש בה: יותר יופי, יותר קשב לתושבים, ביותר חינוך ובעיקר ביותר שקט בין האזרחים. בדבר אחד אני מברכת אותה שיהיה בה פחות: פחות פשע ופחות  כותרות בעיתונים בהקשר הזה.

מברכת את ניצולי השואה: שיזכו לשנים רבות, שיזכו להזדמנות להמשיך ולשמור על הגחלת, שיזכו לכבוד ולהערכה.

מברכת את גלעד שליט ומשפחתו: בחגיגה משותפת של כולם עם כולם בחג סוכות השנה. 

מברכת את הנשים במרכזי הנשים המוכות:  שתוכלו לעבור את השינוי החשוב של חזרה לבית שקט, לעבודה, לחיים עצמאיים, שתוכלו להוות דוגמא לילדים, שתוכלו לעמוד על שלכם, שתוכלו לכבד את עצמכן.

מברכת את הרופאים, האחיות וכל סגלי בתי החולים: שתהנו מהעבודה, שלא תשכחו לאהוב את עצמכם ואת החולים שלכם, שתמשיכו להתפתח, שתישארו כאן.

מברכת את אלה שנמצאים במחלקות האונקולוגיות למיניהן: בהחלמה מהירה, באומץ להתמודד, בתמיכה של המשפחה והקהילה, בשלווה.

מברכת את כולם: בבריאות, בסובלנות, באהבת אדם, בשמחה, בפעילות חברתית גואה, בסילוק העוני, בהתחזקות הדמוקרטיה, והעיקר: בשלום.

"רפיסות הדמוקרטיה" ו"תפריט סוף החיים"

ספטמבר 28, 2008

ממש יחד עם הגעת היורה, שמתי לב לשני מושגים חדשים שחדרו לתודעתי. כל אחד שייך לעולם אחר, ועדיין יכול להיות שיש קשר ביניהם.

את המונח רפיסות הדמוקרטיה פגשתי בכתבות על פרופ' שטרנהל שנפגע ממטען צינור. בין הדברים הרבים שנכתבו על המקרה, על האיש עצמו ועל דעותיו, הוזכר גם המונח. חברות שניכרת בהן "רפיסות דמוקרטית", במשמעות של איש הישר בעיניו יעשה, והעלמת עין מפגיעות באדם, יש להן סיכוי לחדול מלהיות דמוקרטיות. 

לדעתי, נכון הדבר עבור ישראל, לא רק בגלל המצב הגרוע והמתמשך בינינו לבין שכנינו אלא גם בגלל ענייני פנים כגון: העבריינות הגואה, הסחר בנשים, למשל, שקודם לכן העלימו ממנו עין וגם עכשיו לא ממש מתאמצים יותר מידי לחסלו, בקיצור: הזלזול ההולך וגדל בכבוד האדם באשר הוא אדם. זלזול כזה, בתוספת דמוקרטיה רופסת הוא סכנה גדולה.

המושג השני שהוא אולי מטפורה יותר ממושג, הופיע הבוקר בהארץ: "תפריט סוף החיים" (בן קורן, פרופ' לאונקולוגיה). הכוונה היא למה שעל אדם לעשות, כשהוא יודע שימיו מתקרבים לקיצם. לא מדובר כאן על אוכל, אלא על סידורים שונים החל מהכנת צוואה וכלה בפעילויות אחרות, כל זמן שיש לאדם שליטה עליהם.

אישית, אני מכינה את הצוואה שלי, הפרטית, כבר שנים רבות. בעצם, מאז התגייסתי לצה"ל מחדש ב1981. בימים אלה נעדרתי הרבה מהבית, נסעתי הרבה במכוניות לא משובחות, ראיתי כמעט כל יום תאונה, וחשבתי שאסור להזניח דברים שיש לי שליטה בהם. כמובן, שבכל פעם שלדעתי הצוואה התיישנה ולא התאימה, כמו גם בכל פעם שעברתי ניתוח – בדקתי אותה מחדש. אני מניחה שעידכנתי את הצוואה כחמש פעמים מאז נכתבה לראשונה. לאחרונה גם קיבצתי ביטוחים במקום אחד, וניסיתי להכניס איזה סדר ברור למי שיחפש בניירות שלי אחרי. לא הכנתי צוואה רוחנית. אני מתכוונת ביום מן הימים להכין גם אותה.

באמצעות הכתבה, גיליתי את מה שאני יודעת, שיש אנשים רבים שמתעלמים. זה עצוב, זה כואב, זה ברור – וצריך להתכונן.

ומה הקשר בין המושגים?

כרגע אין קשר, אבל כיוון שאני מתעקשת, אני יכולה לראות איך חברה, חושבת ובודקת אם יש צורך בתפריט סוף חיים. חברה, בניגוד לפרט לא חייבת לחסל את עצמה ולמות. בשביל זה צריך לעשות הכל – כדי שהדמוקרטיה לא תהיה רופסת בה. אבל, ליתר בטחון, יכולה חברה להכין לעצמה תפריט סוף חיים – כדי שלא להגיע לסוף חייה. בישראל, מכינים אנשים רבים תפריט סוף חיים לחברה כאן: חלקם קונים/רוכשים דרכון, כיוון שהתפריט בראש, חלקם מקוננים על מה שהיה ואיננו, חלקם מקוננים על מה שיכול לקרות. חלקם מהגרים. חלקם חוזרים כי גם בארצות אחרות מסתבר שיש כאלה שעוסקים בסוף החיים הכלכליים או האחרים.

החיבור נכון? חיבור שטחי? לא יודעת. ניסיתי לחבר את שני המושגים. תוך כדי זה, שמתי לב, ותיקנתי כבר, שבאחת ההזדמנויות כתבתי 'רפיסות החיים', במקום רפיסות הדמוקרטיה. גם על זה אפשר לדבר, במיוחד שאנחנו חיים בארץ המובטחת, ומתקרבים גם ליום כיפורים.

עוד כמה דקות, ואני יוצאת ליומי, אחרי שהיורה רחץ את הכבישים ולכלך את החלונות שלי בבית.

דמות ורקע – יעוץ ארגוני לפי גישת הגשטלט

ספטמבר 27, 2008

בשביל תושבי הצפון, שמתלוננים שהכל בתל אביב, אני מעבירה לראשונה, סדנא ליועצים ארגוניים.

המיקום: מעגן מיכאל, ע"י בריכות הדגים והצמחיה הפסטוראלית.

הסיבה שכדאי לבוא למענה: הזדמנות ללמוד עוד גישה להסתכל על העבודה והמקצוע שלנו, ולהכיר פילוסופיה ומונחים שימושיים עד מאד.

מבטיחה שיהיה כיף.

פרטים נוספים, וגם הרשמה, באתר של איפ"א: www.ippa.org.il

פרופ' זאב שטרנהל ומלחמת התרבות

ספטמבר 25, 2008

קודם מותר היה, לדעת כמה אנשים, להפעיל טרור נגד ערבים. אחר כך מותר היה להפעיל טרור נגד יהודים. "ואהבת לרעך כמוך" – כבר לא רלוונטי לדעתם. הארץ הזו מקדשת להערכתם את האמצעים הכי לא לגיטימיים.

עובדים בחושך, כמו עבריינים נמלטים. מניחים את הצינור ובורחים.

היה אמיל גרינצווייג ז"ל, היה יצחק רבין ז"ל, ועכשיו יש פרופ' זאב שטרנהל יבדל לחיים ארוכים.

האיש שניצל מהנאצים, ואיבד בשואה את בני משפחתו, יכול היה למות כאן בארץ, מידיהם של יהודים.

אין לי מילים לתאר את הזעזוע.

מלחמה של ממש מתנהלת כאן. מתירים את דמם של אנשי שלום עכשיו או מי שנתפס ככזה.

מקווה מאד שההבנה שהגבולות והקוים האדומים נחצו – תזיז את מי שצריך לאן שצריך.

דואר זבל

ספטמבר 25, 2008

הנה הוא מגיע, דואר הזבל. הוא מגיע מכאלה שמפיצים תרופות שונות ומגוונות, הוא מגיע מכאלה שרוצים שאקנה, הוא מגיע מאלה שרוצים שאלמד את שוק ההון או משהו אחר, הוא מגיע מאנשים שרוצים שאצחק ממשהו שהצחיק אותם או שהעציב אותם, הוא מגיע מסטודנטים לשעבר שמפרסמים את עצמם, הוא מגיע בתמונות, הוא מגיע בסיסמאות, הוא מגיע בכל צורה.

אני עייפה מדואר זבל, כזה, שאף אחד לא הזמין, ואף אחד לא צריך. 

רובו נעלם מהמחשב ברגע שאני מזהה אותו, חלקו הקטן נפתח. לעיתים בטעות. לעיתים כיוון שאני חושבת שאולי יש כאן משהו חשוב.

מחכה לחוק שיאסור אותו.

וכמה שיותר מהר – ייטב.

יום עיון של אגודת הגשטלט, בבית ברל

ספטמבר 24, 2008

בבוקר מוקדם, הסיעה אותי המכונית לכיוון המנוגד, במקום לפנות לכיוון רעננה/כפר סבא, פניתי לכיוון פתח תקווה. רק לפני צומת מסובים הבנתי את הטעות ועכשיו היה עלי להתגבר על כל הפקקים ולחזור על עקבותי. היה ברור שאת הקפה של הבוקר עם חברתי יונה, אפספס. לעומת זה, הייתה לי שיחה טלפונית נהדרת עם ביתי, כמעשה הימיומי שלנו, שפיצתה על הפיזור ותוצאותיו.

בבית ברל הפנו אותי למקום הנכון, ולשמחתי לא ממש אחרתי, וגם חניתי ממש ליד עץ גויאבות שהזמין אותי באמצעות הריח המיוחד והיחיד.

קטפתי לי פרות קטנטנים וצהובים ונהניתי לאכול אותם. נזכרתי בגויאבות שבחצר הבית שלנו בקריית חיים, שבעזרתם הצלחתי לעבור את יום כיפור בכמעט צום. התגעגעתי פתאום הביתה, אבל הבית ההוא קיים עכשיו רק בזכרון.

הכנס התחיל מאוחר יותר. הסדנא שעמדתי להעביר עם תולי אור וענת גור אריה מוקמה אחרונה לפני ארוחת הצהרים, ב-11:15. עכשיו כבר לא ידעתי מתי נתחיל..

ד"ר נורית לוי תיארה את המהלכים הנעשים בארץ ובעולם במטרה למסד את מקצוע הפסיכותרפיה, וכן במיקומה של גישת הגשטלט שם. מסתבר שיש ערנות רבה באירופה לתחום.

אחריה נתן פרופ' יורם ברק את ההרצאה שלו על אושר בראייה של הפסיכולוגיה חיובית. בפנים רציניות ובהיעדרו של שמץ חיוך הוא אמר את דבריו, מחליף את השקפים בזה אחר זה, כולם כתובים באנגלית, וכותרותיהם האדומות – לא נראות. שוב ושוב חזר על העובדה שהכותרות לא נראות. עם כל הכבוד לדברים שאמר, ועם כל הכבוד לפועלו, יש מה לשפר בנושא 'הצגה אפקטיבית של נושא'. המלצה חמה: לקרוא את הפרק שעוסק ב-"Presence" בספרו של Edwin Nevis: Organizational Consulting.

קלאודיה עבדן, שוחחה כמיטב הזמן שהלך והתקצר עבורה ועבורינו, הביאה את דבר הארצות שאינן דוברות אנגלית, והוסיפה על הידיעות שלנו במחקר ביקורתי של הגשטלט. איטליה ודרום אמריקה היו – על השולחן.

היה חם מידי, ואני הייתי לבושה בבגדים כהים ומתאימים למזגן, לא ממש השתתפתי בפעילות הקצרה שארגנו אריה בורשטיין ויעקב קייזר.

יצאנו לאכול צהרים.

באחור רב מאד, העברתי את הסדנא שלי, ונהניתי מהרמה של האנשים, מהנכונות ללכת עם מה שהבאנו, מהעבודה המשותפת עם חברותי המנחות.

לאחר מכן הלכנו אל מפגש הראיון עם הפרופ' שרגא סרוק, שנערך ע"י אבי גורן בר. היה רגיש ומצוין. היה משהו יפה מאד בהסתכלות של שרגא סרוק על כל חייו, בקפיצות גדולות, החל מהיותו ילד שרואה איך גוזרים לאביו את הזקן, וכלה בעליה ארצה, בגיוס לצה"ל, בעבודה עם חולי נפש ואחרים, בפיתוח קונספטים, בכתיבה, ובבניית חיי המשפחה שלו. הרעיון צולם והזכיר לי משום מה את "ההרצאה האחרונה".

קינחתי ב'פוטותרפיה' עם ד"ר צבי תורן. שהיה איטי ויסודי, כדרך הקלאסית של העבודה האישית.

ויצאנו לטקס סוגר.

היה יום טוב מאד של עבודה משותפת על גשטלט, בשפה העברית, תוך כדי התמקדות במקורות שמהן צמח היעוץ הארגוני – בתרפיה.

הסכלתי שוב על הגויאבות, היה לי כאב ראש ומיהרתי הביתה. לא קטפתי. לא אכלתי.

והלוואי ולקראת השנה החדשה תתברך האגודה בהמשך צמיחה, התפתחות, התרחבות, והשארת חותם גדול יותר על החברה הישראלית.

בין הצוללת 'גל' לסירה של שייטת 13 במפגש של קצינים בכירים במכ"א

ספטמבר 23, 2008

חיפה מצטיינת בשינויים שלא הכרתי, בימים שגרתי בה: הגעתי מוקדם מידי, ולכן ירדתי לחוף דדו. ישבתי על אחד הספסלים וצפיתי לים. אחר כך טיילתי קצת והתפעלתי ממרבדי הדשא ומהניקיון של החוף. חשבתי שצריך להביא לשם את הנכדים.

התנעתי, והמשכתי בדרכי. כשיצאתי מהמכונית גיליתי את מי שהיה רמכ"א בתקופתי, תא"ל במיל גבי נווה צועד בחברת כמה גברים אל המקום, מאחורי צעדו גם כן – גברים בלבד. 'שוב אני בחברה של גברים בלבד', אמרתי לעצמי וכבר הצטערתי שוב על שבסוף יום העבודה נסעתי למפגש הזה.

אבל התבדיתי. בכניסה קיבל את פני בחום ובחיוך, ניר מאור, מנהל המוזיאון, שפגשתי לאחרונה רק בטלויזיה. לאט, לאט, גיליתי גם את חמדה, את ויוי, וגם את שואלי, וגם את ציפי, ואורנה, ואילנית, ועוד הרבה נשים ששרתו יחד איתי או לפני, או אחרי בחיל הים. בהמשך פגשתי את האנשים שאיתם שרתתי בענף פסיכולוגיה שהפך אחר כך לענף מדעי ההתנהגות: שמואליק, ארז, רפי, מוטי, אלי. לאלה נלוותה קבוצה גדולה יחסית של הרופאים שהיו שכנינו לקומה אז, וחיוך, ולחיצת יד לבבית – הייתה לכל אחד מאלה. שמעתי גם סיפורים משעשעים שאת רובם שכחתי (כמו למשל הסיפור על קורא העתידות שפגשנו בקורס קצינים, שניסה לקרוא את עתידי…). פגשתי כמובן גם כאלה, שהיו חניכים שלי בפו"ם ים של אז.

עמדנו לנו באזור שקראתי לו "ירוק": בין הצוללת גל שסיפור העברתה נמסר לנו כמעט בסוף הערב, בצורה מרתקת, ע"י מנהל המוזיאון, לבין סירה של שייטת 13, אחר כך עברנו לשבת באזור שקראתי לו "אפור": בין הסטי"ילים, לדבור.

מעלינו נראו סטלה מאריס המוארת שידעה פעם להיות המפקדה של החיל. רכבת ישראל עברה מידי פעם ולהקת חיל הים שוררה בשמחה את "בוא אלינו", למרות הקטר … היה לח מאד, אבל זה לא הצליח להשבית את השמחה שלי.

המשמח מכל היה המפגש עם האנשים, עם מי שהיינו פעם, עם האהבה הגדולה לארץ, שעדיין בעבעה למרות האכזבות, אם המרץ והניעורים, למרות שיער השיבה. עם הידיעה שעשינו אז – משהו טוב, תמים, אוהב.

בכירי מכ"א של החיל, נתנו כבוד לאלה שהיו קודם, ולאלה שהגיעו לפניהם או אחריהם. והעיקר, היו האנשים שכל כך שמחו להיפגש.

לא בדיוק כנס מחזורים, אבל בהחלט כן – פגישה נפלאה ראשונה של חבורה שעניינה העיסוק באדם.

היה כל כך נפלא. למרות היום הארוך שלי, הרגשתי שהמכונית דוהרת הביתה, ללא עייפות, ובהתרוממות רוח.

הדרמה של ירידת אולמרט מהבמה

ספטמבר 22, 2008

אתמול ראיתי אותו, מסופר היטב, שקיות תחת עיניו, לבוש בקפידה כהרגלו, מדבר לאט.

הנה הבמה.

הנה המדרגות.

הנה אלה שרוצים לעלות במקומו כבר עומדים שם:

אחת מהם קצת קדימה.

שני ה'לשעברים' דוחפים קצת מאחוריה.

המנצח על התזמורת עומד לצאת לחו"ל, והוא ימהר לבצע את החילופין. אולי הוא יצליח.

 

הוא ירד אותן בצעד קל, כי הוא כשיר פיזית לירידה כזו, אולי הוא יקפוץ למטה, אבל הירידה הנוספת, המתלווה, תהיה כבדה.

 

קשה להיות ראש ממשלה שלא הצליח, גם אם הוא עצמו רואה את הצלחותיו ומתאר את הראייה העתידית של ההיסטוריה – אותן. קשה להיות איש, לאו דווקא ראש ממשלה, שכל כך לא הצליח.

אפשר להעריך את היכולת שלו לעשות את זה בשקט, אפשר להעריך (או לא להעריך) את היכולת שלו ללכת בשלבים שקבע לעצמו. אפשר גם להשתתף באמפטיה, כמו צופה בסרט, שרואה את מי שצפה וחזה את עצמו כגיבור והפך לאנטי גיבור.

אפשר גם להעריך מאד את הגיבוי שהוא מקבל מהמשפחה. אפשר להבין שזה לא מספיק.

וייתכן שהמשפחה שלו תעשה אותו לפחות בודד וזקן משנראה לי אתמול, על רקע אחת מאי ההצלחות שלו: החזרת גלעד, ואחיזת נועם שליט בכנף בגדו של ראש הממשלה הפורש בטרם עת.

מעברים ו… סדר יום

ספטמבר 21, 2008

כולה, הייתי באילת רק כמה ימים, אבל, המעבר לשגרה הוא מעבר. אני מכבדת אותו.

אתמול ויתרתי על בילוי מתוכנן בערב, למרות שכבר היינו בבית ב18:30, הייתי עייפה מידי. גם הספרים שלא סיימתי לקרוא, מונחים ומחכים לי. המזוודה נפרקה, הכביסה נקייה אבל רטובה.

פתחתי את היומן שלי וגיליתי:

06:50 יוצאת מהבית, נכנסת למכונית,

07:30 פגישה ראשונה, במחצית הדרך לחיפה,

10:00 פגישה שנייה בחיפה, ואם אספיק – ביקור קצרצר של חברה שחלתה מאד.

14:00 פגישה ארוכה עד לשעות אחה"צ שוב – במחצית הדרך לחיפה.

18:00 – אני מניחה שכבר אהיה בבית.

 

לא הכנתי "שיעורי בית", כלומר, לא סיכמתי את המפגש הקודם עבור אחת מהלקוחות שלי. אשלים את החסר, כבר התנצלתי.

 

כרגע, אין יותר בתי מלון גדולים וים סוף דרך החלון, רק מגדלים של פולג, ורעש המנוף הבונה את המגדלים הבאים בתור. רוח נעימה נכנסת הביתה. המזגן כבוי, אחרי כמה ימים שבהם התרגלתי לא לזוז בלי מזגן.

אין יותר חדר אוכל עם ירקות קצוצים במיוחד עבורי, ואין לחם עטוף במפית שצריך לפרוס ממנו לבד. עוד מעט אכין לי משהו לאכול, אתקלח, ואתחיל שבוע עבודה.

 

במעברים, גם אם קצרים, אני תמיד קצת פה, וקצת שם.

מחר אהיה לגמרי פה.