בין הצוללת 'גל' לסירה של שייטת 13 במפגש של קצינים בכירים במכ"א

חיפה מצטיינת בשינויים שלא הכרתי, בימים שגרתי בה: הגעתי מוקדם מידי, ולכן ירדתי לחוף דדו. ישבתי על אחד הספסלים וצפיתי לים. אחר כך טיילתי קצת והתפעלתי ממרבדי הדשא ומהניקיון של החוף. חשבתי שצריך להביא לשם את הנכדים.

התנעתי, והמשכתי בדרכי. כשיצאתי מהמכונית גיליתי את מי שהיה רמכ"א בתקופתי, תא"ל במיל גבי נווה צועד בחברת כמה גברים אל המקום, מאחורי צעדו גם כן – גברים בלבד. 'שוב אני בחברה של גברים בלבד', אמרתי לעצמי וכבר הצטערתי שוב על שבסוף יום העבודה נסעתי למפגש הזה.

אבל התבדיתי. בכניסה קיבל את פני בחום ובחיוך, ניר מאור, מנהל המוזיאון, שפגשתי לאחרונה רק בטלויזיה. לאט, לאט, גיליתי גם את חמדה, את ויוי, וגם את שואלי, וגם את ציפי, ואורנה, ואילנית, ועוד הרבה נשים ששרתו יחד איתי או לפני, או אחרי בחיל הים. בהמשך פגשתי את האנשים שאיתם שרתתי בענף פסיכולוגיה שהפך אחר כך לענף מדעי ההתנהגות: שמואליק, ארז, רפי, מוטי, אלי. לאלה נלוותה קבוצה גדולה יחסית של הרופאים שהיו שכנינו לקומה אז, וחיוך, ולחיצת יד לבבית – הייתה לכל אחד מאלה. שמעתי גם סיפורים משעשעים שאת רובם שכחתי (כמו למשל הסיפור על קורא העתידות שפגשנו בקורס קצינים, שניסה לקרוא את עתידי…). פגשתי כמובן גם כאלה, שהיו חניכים שלי בפו"ם ים של אז.

עמדנו לנו באזור שקראתי לו "ירוק": בין הצוללת גל שסיפור העברתה נמסר לנו כמעט בסוף הערב, בצורה מרתקת, ע"י מנהל המוזיאון, לבין סירה של שייטת 13, אחר כך עברנו לשבת באזור שקראתי לו "אפור": בין הסטי"ילים, לדבור.

מעלינו נראו סטלה מאריס המוארת שידעה פעם להיות המפקדה של החיל. רכבת ישראל עברה מידי פעם ולהקת חיל הים שוררה בשמחה את "בוא אלינו", למרות הקטר … היה לח מאד, אבל זה לא הצליח להשבית את השמחה שלי.

המשמח מכל היה המפגש עם האנשים, עם מי שהיינו פעם, עם האהבה הגדולה לארץ, שעדיין בעבעה למרות האכזבות, אם המרץ והניעורים, למרות שיער השיבה. עם הידיעה שעשינו אז – משהו טוב, תמים, אוהב.

בכירי מכ"א של החיל, נתנו כבוד לאלה שהיו קודם, ולאלה שהגיעו לפניהם או אחריהם. והעיקר, היו האנשים שכל כך שמחו להיפגש.

לא בדיוק כנס מחזורים, אבל בהחלט כן – פגישה נפלאה ראשונה של חבורה שעניינה העיסוק באדם.

היה כל כך נפלא. למרות היום הארוך שלי, הרגשתי שהמכונית דוהרת הביתה, ללא עייפות, ובהתרוממות רוח.