Archive for ספטמבר, 2008

הסתיימה הספורטיאדה, עוד מעט עוזבים את הספרים וחוזרים לשגרה

ספטמבר 20, 2008

אומרים: שהספורטיאדה, מנעה ממופז לנצח. יכול להיות. 4000 עובדים ירדו לאילת, מתוכם כ-1000 היו אולי מצביעים עבור מופז. לא יודעת.

מתבוננת. רואה שרוב המתחרים כבר לא כל כך צעירים. 28 שנים אוספת אותם הפועל ממקומות עבודה מאורגנים. הגיל הממוצע הוא 50+, לדעתי. יש פנסיונרים רבים או כאלה שכבר יותר קרובים מרחוקים לשלב הזה.

מסיקה: זה אומר לי משהו על:

א. דפוסי הבילוי של פעם, אלה מהם ששורדים ונמשכים עד היום.

ב. הצעירים של היום: רבים נמצאים במקומות עבודה לא מאורגנים ע"י ועדים ו/או הסתדרות.

ג. שאלה שיכולים לצאת הם אלה שיכולים לעמוד בהשתתפות (250 ש"ח ליום ליחיד עובד, כפול לבן-בת זוג), מכאן שאולי לזוגות צעירים – זה אפשרי פחות.

ואולי עוד.

ג'נדר: שולחנות של גברים רבים, שולחנות מעטים יותר של אוכלוסיה מעורבת של נשים וגברים. יש והנשים מתקבצות לשולחן אחד, רובן בנות לויה, ומיעוטן עובדות שמתחרות.

השד העדתי: באוכלוסיה בני עדות שונות ומגוונות, דתיים ולא דתיים.

הרגלים: במסדרון אני מרגישה שעולה ריח הסגריות. חבל. יותר מידי מעשנים.

לסיכום הספורטיאדה: שריד של הדינוזאור הגדול שהיה פעם הסתדרות העובדים. זה מה שנשאר ממנו.זו פעם ראשונה שאני יוצאת לספורטיאדה, הייתי רוצה לחזור ולצאת:

הזדמנות לקרוא נטו: קראתי 2 וחצי מתוך חמשת הספרים שקניתי.

בספר "שלך סנדו" תפס אותי המשפט שבסופו של דבר, הוא לא רצה לדעת הכל על קרובי המשפחה שלו, וגם העובדה שמושא המכתבים שלו נעלם לבלי שוב.

בספר הביוגראפי על שופן, אהבתי את התאור שלו כמורה. אהבתי את התקופה, את הכניסה לסלונים של אלה שמייצרים את המוסיקה והאומנות, וגיליתי שוב שכסף לא היה מזיק אף פעם. הבנתי כמה הרבה יותר בריאים פיזית, אנחנו, וכמה תמיד היו אנשים שחיו בחברה רב לאומית.

את האוקיאנוס הכחול קראתי עד מחציתו. לא יודעת מה חדש שם. באופן אישי, תמיד נהגתי לחפש נישות חדשות לעצמי, כתוצאה מחוסר החשק שלי להתחרות בעמיתי באופן ישיר, וזה עזר לי להגיע לגשטלט. עכשין יש לאיסטרטגיה הזו שם: אוקיאנוס כחול. או קי. תמיד שחיתי באוקיאנוסים כחולים.

את גלים של וירג'יניה וולף, התחלתי לקרוא, עמודים ספורים בלבד. לא קל.

את עאידה של סמי מיכאל אקרא רק כשבן זוגי יעזוב סוף כל סוף את הספר. הוא קורא בו מאז סיים את התחרות שלו, אתמול, ועד הצהרים יסיים אותו.

הביתה: ואז, נארוז את חפצינו, ונצא לשדה התעופה.

סודאנים חרישיים ומפגש תרבויות באילת

ספטמבר 19, 2008

הם חרישיים, רציניים, לא מחייכים. אף אחד מהם לא מחייך. אף פעם. וכי למה שיחייך? אני חושבת על מה שהשאירו הפליטים האלה מאחור: קרעים של משפחה, אם בכלל נשאר להם מישהו, סבל פיזי, אובדן של אמון בבני אדם ומי יודע מה עוד. וכאן, ממש עכשיו יש עבודה פשוטה, ללא שפה, בתוך השקט של עצמם, כזו שעוזרת להם להישרד ולשמור על כבודם כאנשים. מינימום.

הם יפהפיים, גופם גמיש, גבוהים מאד בדרך כלל. יש ביניהם צעירים מאד, כבני 17, הייתי אומרת, ויש בני ארבעים או עד 40. כולם בעלי גזרה דקה מאד. אני מתבוננת בצורת ההליכה: אחרת. משהו קפיצי, נוגע ברצפה ומתרומם מהר, ברכיים כפופות קמעה, ברכות, לא נעולות, ממש כמו שלימדו אותי בשיעורי הצ'י קונג שלי. 'הליכה של מדבר', אני אומרת לעצמי. ובמדבר הנוכחי הם לא מיישירים מבט, חוץ מהצעיר הזה שראיתי את מבטו עוקב אחרי אישה צעירה ונאה.

המלצרית בקפה הילל אומרת לי שאלה שמשתפשפים בעבודה במלונות, מתפזרים אחר כך במקומות שונים בעיר:

– גם לנו יש סודני, 

– וכולם עובדים חוקי, נכון?

– כן, אם את מתענינת, תוכלי למצוא אותם בקלאב הוטל, שם כל העובדים סודאנים,

– אני רואה רק גברים, גם נשים עובדות?

– כן, בקלאב הוטל כל החדרניות סודאניות, תקפצי לכח אדם שלהם, הם בטח יוכלו לענות לך על כל השאלות שלך.

– מסכנים, מה שעברו הפליטים האלה, נכון?

– כן.

–  תודה, תודה.

 

אילת עיר הגבול, יש בה הכל. בטיול הבוקר שלי אני רואה אנשים ממקומות שונים. הנה, זוג הולך על החוף, היא נראית מהמזרח הרחוק, הוא נראה דרום אמריקאי, הם מדברים עברית שבורה, זה מה שיש ביניהם. לבושים בבגדי אחד המלונות שבהם הם עובדים. הם לא היחידים. לא יודעת לדבר במספרים, אבל נראה לי ששליש מהמתגוררים כאן, לא ילידי המקום או הארץ.

אני חושבת לעצמי שאם יתחשק לי, אוכל לרדת לכאן, לקיים איזה מחקר קטן, אולי לכתוב משהו. ואולי – עבודת הסיום של הסטודנטים שלי צריכה להתרחש כאן, באחד המלונות של אילת.

מי שמחפש ארגון רב לאומי ותרבותי בבעלות ישראלית, ימצא את זה כאן. מעניין הידע שהם צברו כאן, עובדים ומנהלים כאחד.

אבל לא שמעתי שמחפשים כאן שמהו כזה.

חגיגה גדולה משיכון דן ועד לאום אל פאחם

ספטמבר 18, 2008

איזה בוקר נהדר!

06:30.

יצאתי מהמלון ואמרתי לאיש הבטחון, צעיר מהעדה האתיופית שיש לנו אולי ראש ממשלה אישה. הוא עיווה את פניו.

– למה? אתה לא רוצה אישה ראש ממשלה?

– לא, זה לא זה…

– תראה, אולי היא תביא לנו את השלום ותפסיק את המלחמה, והיא גם סימן לזה שיש כאן לפעמים שויון!

– מלחמה ושלום, זה בא… זה ככה… היא לא תביא שלום…

– טוב, אני בכל זאת שמחה, ואני מברכת אותך בבוקר טוב ובשויון!

הלכתי לדרכי. לא יודעת מה הוא חשב עלי, אבל הלכתי לי בצעד קל למרות הברך הכואבת, לכיוון הים. צעדתי לאורך החוף ומצאתי שם תיירים מאזורי הים השחור… טובלים ושוחים. הצטערתי שלא הבאתי איתי בגד ים עד שטבלתי את הרגליים במים וגיליתי שהם קרים מידי בשבילי. גררתי כיסא כתום וישבתי על קו המים, הרגשתי מאושרת. גלים קטנים באו והלכו, מכסים לי את הרגליים. כמה אנשים שנורקלו מסביב.

חשבתי שלא הייתי צריכה כל כך הרבה בשביל להשיג את התחושה הזו, רק: שיחות טלפון צפויות עם הבנות שלי, כמה ספרים שקניתי אתמול בסטימצקי, מחשב ואינטרנט, שידאגו לי לאוכל ב"הכל כלול", מזג אויר סימפטי, קצת ספורט, בן זוג אהוב, לקוחות שרוצים לשנות מועד של פגישה. ומה עוד צריך?

שתי נשים ישבו במים, לא רחוק, אחת מהן פנתה אלי:

– מה השעה?

– 07:07, ומגיע לנו מזל טוב!

– מזל טוב?

– כן, תהיה לנו כנראה ראש ממשלה אישה?

– אז לבני ניצחה?

– כן, את לא שמחה?

– לא, בכלל לא. חבל.

– למה, את לא אישה? את לא סומכת על עצמך? את לא סומכת עליה?

– אני סומכת על עצמי, לא הרגשתי חיבור אליה.

– אבל יש לך חיבור לחלק הנשי שלה, לא?

– היא קצת דג וקצת בשר.

– קצת דג וקצת בשר?

– כן.

– ואת לא חושבת שעד עכשיו, 35 שנים של או דג או בשר – הביאו לנו יותר? שיהיה קצת דג וקצת בשר, מצידי, רק שיהיה אחרת. וגם שיויון לא יזיק.

הן השתהו עוד קצת, ואחר כך זזו לכיוון המלון שלהן, לא לפני שברכו אותי בבוקר טוב ושיהיה רק טוב לכולם.

11:10.

אני יושבת בקפה האינטרנט שלי. כבר עברתי על המיילים, ועל הבלוג. לא הצלחתי להשיב למיילים, כי המחשב שלי רק מקבל אותן. לשמחתי התקשורת עם הבלוג מלאה: יש יוצא ויש בא.

קראתי את העיתון. שתיתי מיץ גזר ועוד כוס של מים קרים. בשקית שלי מונחים, "שלך סנדו" של צבי ינאי שכמעט סיימתי אתמול, ו"שופן, חייו ויצרתו" של ג'רמי ניקולס, שכבר התחלתי לקרוא.

תחושה טובה יש לי.

ב-1977, הייתי מועמדת מס. 5 במפלגת הנשים, שרצה לכנסת. ישראל לא הייתה מוכנה. בתזה שלי גילתי שאין כמעט נשים בכנסות ישראל. שקעתי לי אז באכזבה.

35 שנים אחרי גולדה – יש כמעט ראש ממשלה אישה.

 

ולא רק זה: בעיתון אני מגלה שבית הספר "עתיד אלאהליה", שבאום אל פאחם, מוציא את תלמידיו – 100% מהם, עם זכאות לתעודת בגרות. והם התיכון שזכה למקום הראשון בארץ כולה ברשימת בתיה"ס שמספר תלמידים גדול שלהם זוכה בבגרות (במגזר היהודי כולו, 51.8%, במגזר הדרוזי 43.7%,במגזר הערבי 35.6%, במגזר הבדווי בנגב 31%).

אין להם סוד גדול, "השקעה" הם אומרים. המורים איכותיים כי הם לא מוצאים עבודה אחרת, והם משכילים, היחסים בין התלמידים למורים טובים מאד וניתן ליצור קשר בכל שעות היום, התלמידים בעלי מוטיבציה ונבחרים. ועוד ועוד.

אני מברכת את תיכון "עתיד אלאהליה" בהמשך הצלחה, ושתוציאו בוגרים מיוחדים וטובים, שימצאו בסופו של דבר את מקומם הטוב בחברה שנוצר כאן.

הנה, אפשר להשיג יותר שיויון, אם רוצים ומתאמצים. וחינוך היא דרך מצוינת, מפתחת, טובה, לא אלימה, הולכת על טווח רחוק כמו גם קרוב, מתגמלת, מעלה גאווה, אסרטיביות ואמונה בפרט ובכלל.

אז זהו.

חבל שאין לנו יותר בתי ספר מצויינים בכל המגזרים והעדות, שאין לנו יותר נשים בתפקידים בכירים, שאין יותר שיויון.

אני בטוחה שהחיים היו נראים כאן אחרת.

וציפי לבני, כיוון שנבחרת, ויש לך משימות רבות, אני רוצה שתדעי, שאני מצפה ממך להכניס יותר נשים לכנסת, להגדיל את השיויון במדינה, לשבח את החינוך, לשמור על נורמות של בריאות ואיכות שלטונית, בטחון ועוד. יותר מידי? לא – את כל זה ועוד יותר, אנחנו צריכים.

השאר יבוא.

יעוץ ארגוני על נעלי עקב

ספטמבר 17, 2008

יעוץ ארגוני ונעלי עקב – לא נראה שייך? נכון. לא שייך עד שאני נכנסת לכיתות שלי. בשתיים מהן אני מוצאת שתי סטודנטיות שמתנדנדות על עקבים גבוהים. לא נראה לי. גם אם מנסים לשכנע אותי שהעקב הזה 'ממש, אבל ממש' נח.

יועצים ארגונים לא נהנים מתמיכה רחבה בארגון, הם באים לעשות שינויים, וכל ילד יודע את מה שארכימדס הזקן גילה באמבטיה שלו, שבשביל לעשות שינוי צריך נקודת אחיזה טובה ומלאה לתמיכה. אי אפשר להרגיש בטוחים על עקבים מתנדנדים. 'לא', היא אומרת לי 'אני דווקא מרגישה מאד בטוחה'. אני  עוקבת אחרי ההליכה שלה, היא כבר שכחה מה זה הליכה בטוחה. היא מתנדנדת בזהירות על עקבים גבוהים מאד. טוב, אני לא יכולה לשכנע את שתיהן, רק אחת  מהן, השנייה תלמד מהניסיון. אני יודעת שכשאני מרגישה לא בטוחה בסיטואציה ייעוצית, אני קודם כל מסדרת את הגוף שלי: שתי רגליים מונחות מעוגנות ברצפה, הגב שלי נתמך בכיסא טוב עד הסוף, והנה אני כבר עברתי ממצב פיזי של חוסר בטחון למצב של קצת יותר בטחון בגוף. ואם אני עוד רוצה להוסיף בטחון על בטחון, יש ואני משתפת את הלקוח/ה שלי במה שזה עתה עברתי ושואלת – 'האם זה רלוונטי לך?' (מה שנקרא גשטלט: 'שימוש בעצמי), ולמרבה הפלא אני מקבלת פעמים רבות את התשובה החיובית. שכן, זה דווקא רלוונטי.

נראה לי שזה מספיק להבוקר, אחרי חווית המעברים שלי: טיסה מאוחרת לאילת במטוס שאוהב אנשים שרגליהם קצרות במיוחד, נסיעה במונית שמשמרת את עשן הסיגריות של הנהג עבורי, כניסה למלון שהכל כלול בו, ושעובדי ניקיון סודנים גבוהים ויפהפיים (שנמלטו מאימתם של אויבים), עוברים חרישית בין האורחים ואוספים את מה שנושר מהצלחות לרצפה. וכן, שכחתי להוסיף שקניתי בגד ים חדש בחצי מחיר וללא מע"מ, ואני שותה מיץ גזר בקפה הילל שמחבר לאינטרנט ללא תשלום נוסף.

בוקר של יום עמוס מתחיל בתודה, ליועץ היום, סטודנט לשעבר אז

ספטמבר 16, 2008

יש כל כך הרבה לכתוב, החל מעיניו וקולו של פרנסואה, וגמור בנפילת הבנק שמצלצלת חזק גם כאן ואני לא יודעת עוד איך, אבל חושבת שבכל פעם מחדש אני דואגת לפנסיה שלי שאולי לא תשאר פנסיה שלי.. ואני מחליטה לצמצם את דברי היום, הדברים כולם יחכו ליום אחר.

בסופו של היום הארוך, בתוכנית שאני מנהלת ב"לב המפרץ" אעלה על מטוס בדרך לאילת. אבלה בחופשה עם בן זוגי שישחק ביומיים הראשונים בליגה למקומות עבודה, הספורטיאדה, וביומיים הבאים יבלה איתי. כבר הצטיידתי במחשב הנישא, המזוודה כבר יצאה לדרך – איתו.

אני רוצה לספר על מייל, שקיבלתי הבוקר, והוא שימח אותי מאד. הוא שייך ליועץ ארגוני, סטודנט שלי בעבר, שנפרדתי ממנו לפני שנתיים. גדול האיש בהצבת יעדים ובהשגתם. אין ספק שזה הציון שהיה מקבל ממני היום (אבל, הפסקתי לתת ציונים..), כשהוא כבר עמוק בתחום, על פי מה שכתב.

בשלהי ההכרות שלי איתו, נישא (לא שאלתי לשלומה), וזהו, נגמר הקורס והוא כמו אחרים יצא לדרך.

אני מסתירה את פרטיו אבל מביאה כמה בעיקרי דבריו. מיד אח"כ אצא לדרכי.

1. הוא כותב שדבק במקצוע – זה משמח אותי מאד. מי שלא דבק במקצוע – לא שורד בו.

2. הוא כותב ומספר לי שהמשיך ולמד. גם זה חשוב מאד. מי שלא ממשיך ללמוד – לא שורד במקצוע הזה.

3. הוא כותב שהוא קורא בבלוג שלי – וזה כמובן משמח גם כן…

4. הוא מייחס את ההצלחה שלו, גם ללימודים ב"לב המפרץ" שבו מתנהל הקורס, וגם מהלמידה שלו על מדרך ההתמודדות שלי בקשיים שבהם נתקלתי בכיתה ובכלל.

 

מה אגיד לך?

אני מייחסת את ההצלחה שלך למי שאתה, לזה שאתה יודע לקבל החלטות ולהיצמד אליהם.

שיהיה לך ולאחרים – בוקר טוב!

 
 

 

 

על הבגידה או הבריחה ההמונית מאחריות

ספטמבר 15, 2008

ראיתי את המאמר של צביה ולדן. חשבתי שמן הראוי לפרסם אותו במלואו. מעבר למה שכתבתי ככותרת, אין עוד מה להוסיף, המאמר מדבר בפני עצמו :

על הבגידה

מאת צביה ולדן

הציבור בישראל הזדעזע בחודש האחרון מסדרה של מקרי רצח של ילדים על ידי הוריהם. כרגיל ברגעים שבהם תחושת הכישלון כה עמוקה, מנסים לחפש אשמים. אולי אלה הם השכנים והגננות. מדוע לא התריעו? ואם לא הם האשמים, אז שירותי הרווחה. איך ייתכן שלא ראו את "הכתובת על הקיר"? אלא שעובדי הרווחה מעטים כל כך ולפתחם תיקים רבים כל כך, ואין סיכוי שבעולם שיוכלו להציע טיפול ראוי לכל.  

במקרה האחרון, שבו נרצח מיכאל קרוצ'קוב בן הארבע, לא יכולתי שלא לחשוב על המצוקה האיומה שבה נתונה אשה, שהיא גם אם חד-הורית, שכל עול גידול ילדה עליה, וגם קרוביה הזקנים תלויים בה לחלוטין.  

וכאשר הילד מתקשה בדיבור, עדים לכך כולם, האם הצעירה מלבישה אותו יפה, ומטפחת את הופעתו החיצונית, אבל היא איננה מסוגלת להביא אותו לידי דיבור, לעיקר שבמותר האדם. לא יכולתי שלא לדמיין לעצמי את התסכול הנורא שהיא מרגישה. למה דווקא אני, למה דווקא הבן היקר הזה, המיכאל שלי, ואת חרדתה מפני העתיד הקשה הצפוי לו.  

מה שמדהים הוא באיזה שוויון נפש מקבלים אזרחים רבים כל כך במדינת ישראל את המדיניות הקפיטליסטית המתעמרת שלנו. קיצוצים מתמשכים בשירותי הרווחה, הרעה ברמת שירותי הבריאות הציבוריים ודלדול יכולתה של מערכת החינוך להיענות לצרכים האמיתיים של הילדים ומשפחותיהם, כל אלה יוצרים מעמדים קשים מנשוא, ואנחנו צופים בהם כאילו מדובר בגזירה משמים.  

נאמר שהאם לא הגיעה עם בנה לחגיגת הסיום של השנה, מכיוון שלא יכלה להרשות לעצמה להחמיץ שכר של יום, שכן יום הלימודים במוסד החינוכי מסתיים באמצע יום העבודה הממוצע במשק, והכל מקבלים את זה כמובן מאליו. חודשיים בשנה אין מסגרות ציבוריות לילדים – בעונה החמה ביותר, כמובן – ומה אמורה לעשות אם עובדת שהיא מפרנסת יחידה? לקחת את הילד לעבודה? לראות את המבטים שכולם נועצים בו – כבר גדול ועדיין אומר רק שברי משפטים?  

לא יכולתי שלא לחשוב על חוסר ההגינות ביחסה של המדינה אל ילדיה, בכלל, ואל הילדים הזקוקים לתמיכה רחבה ועמוקה יותר, בפרט. הרי על מוסדות הציבור להיות שותפי אמת בהבטחת התנאים הטובים ביותר לגידולו של כל ילד וילד, ועל הציבור להבטיח שירותים דיפרנציאליים לכל משפחה, דווקא כשנולד ילד שתלותו גדולה יותר והדורש משאבים רבים במיוחד.  

כשהתקשורת ניסתה "להסביר" את ההתנהגות של האם האומללה היא התמקדה בפתולוגיה שלה. בכך איפשרה לחברה לנער את חוצנה ממנה; להתחמק מן האחריות הכבדה המוטלת על כולנו. עיתונאים שאלו בעלי מקצוע מה אפשר לעשות כדי שחיי ילדים לא יהיו מאוימים, אחרים הציעו שלא לפרסם את הסיפורים הקשים האלה.  

השתקה לא תועיל. מדובר במצוקה שחייבת להיות מטופלת מן השורש. השאלה האמיתית היא מה יש בחברה שלנו שהיא כל כך אכזרית כלפי החלשים ומפקירה אותם לגורלם? איך זה שאיננו מבטיחים סיוע לילדים הסובלים מנכויות מורכבות? מדוע לא היינו מסוגלים להציע את התמיכה העמוקה שנדרשה לאמו של מיכאל?  

ובכלל, למה בעצם אנחנו מקבלים כבלתי נמנעים את הקשיים האינסופיים המוערמים על האזרחים החלשים, ומביאים את חלקם לשרוד, אחרים למעוד, ובודדים לבגוד. לבגוד בבנם, לבגוד בעצמם ולבגוד בצלם האנוש שלהם.  

הכותבת היא בלשנית ומרצה במכללת בית ברל

ושוב: האלימות היהודית

ספטמבר 14, 2008

בוקר. חושך בחוץ. בחדר השינה שלי דלוק האור, אני קוראת את הארץ.

עמוד ראשון:

א. כותרת ראשית: גורם בטחוני בכיר: בתיהמ"ש סלחניים כלפי עברייני הימין.

ב. כותרות משנה:

1.  8% מתלמיד כיתות י' היהודים ו-18% מהערבים: ניסו להתאבד.

2. צה"ל בולט בחולשתו (הערה שלי: בטיפול במתנחלים).

3. את האהבה שרוז לא קיבלה בחיים היא תקבל אחריהם.

4. איך הפכה נתניה לבירת הפשע?

 

האם יש קשר?

כן.

החברה בישראל אלימה מאד.

האלימות הכי המושתקת היא זו שבין היהודים לערבים, זו שמתקיימת בשטחים. האלימות הזו עוד תגבה קורבנות גדולים, לא רק בנפש – אם היא לא תיפסק. את האלימות הזו מגבים בתי המשפט, המשטרה וצה"ל. זו שערוריה בקנה מידה עולמי. השערוריה הזו פוגעת בישראל ותפגע בה עוד יותר בעתיד.

מי אנחנו בעצם?  "איש הישר בעיניו יעשה"? בתי המשפט שעסוקים כל כך בהישרדות של עצמם – האם הם רואים את הנעשה? הם לא רואים את המתנחלים חובשי הכיפות כאלימים יותר משהם רואים את עברייני נתניה כאלימים. מישהו מבקר אותם?

ורגע לפני החגים: על מה יבקשו המתנחלים סליחות? על מה יבקשו העבריינים סליחות? ועל מה שופטי ישראל ואוכפי הסמכויות למיניהם?

והאם יסלח?

את המתג הזה של התוקפנות שהופכת לנורמטיבית, אי אפשר לכבות כשמגיעים לתוך הארץ פנימה. היא נמשכת ביחסי מבוגרים לילדים, ביחסי אזרחים לאזרחים, וביחסים שבין הנוער לעצמו ולחייו. 

ומנגד עומדים חלשים: בתי המשפט ושופטיו, כוחות הבטחון, הורים, ילדים.

רעש גדול עושה רציחתה של רוז, ובצדק.

רעש קטן מאד עושים כל השאר, לא בצדק.

כאזרחית ותיקה במדינה הרואה את שופטיה ומושליה, וכתושבת נתניה, הרואה את צקצוקיה של מרים פיירברג איכר בתקשורת,  עשיתי מה שאני עושה בכל יום – הפכתי את הדף. ובזה תרמתי את תרומתי הצנועה להמשך של הנ"ל.

הקריירה שלי, והפנים שליד מאיץ החלקיקים

ספטמבר 13, 2008

חלק א':

אתמול התבוננתי בטלויזיה, כבר עייפה ומתלבטת אם להיכנס למיטה עם ספר או בלי, אם להישאר עוד קצת או לוותר, והנה הופיע מאיץ החלקיקים על המסך עם חבורת דוברי עברית. אחד מהם, קטן קומה, קרח, חייך חיוך מוכר כל כך, וגם חיתוך הדיבור והקצב היו גזורים מפנים שכבר כמעט שכחתי.

חלק ב':

דפדפתי ב'מגירות' הישנות וב'דפי' הזיכרון שלי, שכבר הצהיבו בחלקם, ומצאתי: X מאחד הקורסים שבהם הדרכתי, זה שלימדתי בסדנת ראיון – איך לראיין פקודים.

ומיד עלתה הסצינה ההיא בראשי: X קטן קומה, יושב ומראיין את Y גבה הקומה. X משחק אותה מפקד, Y משחק אותה חפ"ש   (חיל פשוט).

וזה לא פשוט, כי Y גבוה מאד, מהגבוהים בקורס, וX נמוך מאד, הכי נמוך בקורס. הרים X רגל אחת וישב עליה בשיכול שהגביה אותו והראיון נמשך.

אני זוכרת הוא שמה שעבר לי בראש הוא שלא קל להיות מפקד, ולא קל להיות מפקד נמוך.

חלק ג':

והנה, מופיע האיש, ובכל קומתו והדרו, ליד מאיץ החלקיקים, במקום שמרכז את כל העניין בעולם, ואומר את דברו, באותו חיתוך דיבור, באותו קצב, באותו הומור ובאותו חיוך. רק רעמת שערו הבלונדיני הייתה כלא הייתה, ובמקומה הבריקה קרחת חדשה. שמחתי לקראתו כמו אל מכר יקר ורחוק, וכל כך הצטערתי שחלקו על המסך היה קטן, כל כך רציתי שימשיכו איתו את הראיון…

עכשיו אני יודעת, גם X וגם Y הם פרופסורים היום. X הוא פיזיקאי (ופגשתי אותו אתמול על המסך הקטן), וY עוסק בלימודי אסיה (יצא לי לפגוש אותו).

חלק ד':

לסיכומו של ערב, חשבתי לעצמי שהתמזל מזלי מאד:

א. עבדתי עם אוכלוסיה מבריקה.

ב. האנשים שהדרכתי מצויים היום במקומות שלא הייתי חושבת עליהם אז, כי הם היו מעבר לדימיון שלי, ואני לא חושבת עליהם היום, כי גם היום אני לא מצויה בכל המוני החידושים גדולים כקטנים.

ג. אני מקווה שחלק ממה שלמדו אצלי ואיתי רלוונטי ומשמש אותם עד היום הזה.

בימי חיי, במהלך הקריירה שלי, פגשתי אלפי אנשים, ואולי יותר. אני מאמינה שנגעתי ברבים (לאו דווקא בגלל המפגש שעל המסך, היום), שהמקצוע שלי נתן לי כל כך הרבה הזדמנויות.

קיוויתי שעשיתי משהו למען אחרים, גם אם קטן, גם אם לאוכלוסיה מטופחת בדרך כלל.

 

חלק ה':

החלטתי ללכת לישון, שבעת רצון. לא לקחתי ספר ליד.

הסתכלתי על חיי, על הרצף, התחלתי מאיטליה שבה נולדתי לשני ניצולי שואה, דרך קריית חיים של הפועלים, והמשכתי בדרך שעשיתי עד היום. בעוד חודשיים אהיה בת 62, ואיכשהו אני מרגישה עשירה מאד (לא, לא בכסף, כן באנשים שפגשתי). לא זוכרת באיזה קטע נרדמתי, אבל רגע קודם, אמרתי לעצמי שזו קריירה וזה שכרה.

הפנים והחוץ

ספטמבר 12, 2008

הפנים (self) פעיל, והחוץ פעיל. שניהם מקיימים ביניהם דיאלוג. לפעמים הדיאלוג הזה מתקיים בנחת, לפעמים הדיאלוג מתאפיין באי נחת, למשל, בביטול הדדי של כל מה שעולה. יש ימים שאני ערה לדיאלוג הזה שבין הפנים והחוץ, יש ימים שאני ערה יותר לפנים, יש ימים שאני ערה לחוץ.

כשאני מתישבת לכתוב בפוסט שלי, בדרך כלל בשעות הבוקר, יש ואני יודעת: כן, זה יהיה מה שהתרחש אתמול ועדיין מטריד, או משהו שקראתי בעיתון שגרם למתג שלי לעבור למצב פעיל, ויש לו אפילו כבר כותרת ולעיתים יש לו רעיון ולעיתים השורה הראשונה שאחרי הכותרת כבר כתובה בראש ומראש.

ויש, שאני לא יודעת. אני מניחה את הידיים על שולחן הכתיבה שלי, שהוא בעצם מדף ארוך שנמשך לאורך הקיר, מתחת לספריה שלי, מתבוננת החוצה אל הים שבעוד שנים מעטות יוסתר על ידי הבניינים החדשים, ומתבוננת פנימה לתוך עצמי. יש, שאני מוצאת משהו בחיפוש. לעיתים אני לא מוצאת שם דבר שיש לו תבנית או צורה מוגדרת, רק תוהו ובוהו וקפיצות.

המודעות שלי ליכולת לבחור בין ביטוי משהו מהפנים שלי, למשהו שנמצא בחוץ, ו/או אולי בקשר בין שניהם – נותנת לי חופש. נותנת לי שמחה. זה אומר שתמיד, תמיד, יהיה שם משהו בשבילי שאוכל לכתוב עליו, שאוכל לראות, לשים לב בצורה מהודקת יותר.

ויש לי כמובן גם את החופש לבחור שלא לעסוק באף אחד מהם.

החופש שבכתיבה – מפתה.

ורגע אחר כך אני חושבת שזה גם החופש שבעבודה והחופש שבחיים.

יחי החופש!

עיר ימים – מגדלים צומחים בחול

ספטמבר 11, 2008

בוקר קריר וחסר שמש. חברתי לא התעוררה בזמן ואני יוצאת לבדי לטיול. לצאת לבד, אומר בין השאר לשנות מסלול. אני צועדת לכיוון עיר ימים. שני סינים עוברים את הכביש. עובדים כאן. בדירה אחת יש וילונות, אבל המנופים סביב אומרים לי שזו דירה לדוגמא. השלטים אומרים שהאיכלוס יחל בדצמבר השנה. הייתכן?

אני כבר רואה את האיכלוס. יהיו ארגזים גדולים בחדר האשפה. יבקשו להפריד בין אשפה לבין קרטונים. הדיירים לא כל כך יקשיבו. יהיה גדוש. יסריח.

הלובי שהבטיחו שיהיה מפואר, יהיה מלוכלך בינתיים. לא יהיו שם עציצים, זה יגיע אחר כך.

האנשים יעלו וירדו במעלית אחת בלבד, שקירותיה יצופו בדיקטים, כדי שמעבר הדיירים לא יפגע בהם. יהיה צפוף. כולם יכירו את כולם.

ישיבות ועד הבית המתהווה יערכו בלובי, בעמידה. אולי יהיו כמה חכמים שיורידו כסאות מתקפלים. את ועד הבית יתפסו כמה דיירים אוהבי כח והשפעה, העשירים יותר (אצלינו הם בעלי הפנטהאוזים), או כאלה שבאמת איכפת להם. ואולי יהיה שילוב שיאפשר אחר כך מאבקי כח מתמידים וכעס של כולם על כולם. יכול להיות שחלק מהאנשים בוועד לא ישלם דמי ועד בית, או שיארגן הסכמה שכולם, למשל משלמים אותו הדבר. הם יקבעו מי תהיה חברת הניהול ורבים מהדיירים יחפשו שם את הקומבינה שנעשתה מאחורי הגב.

אחר כך, אחרי שהחברה הבונה תשלים את משימותיה כולן, ואחרי שהגנן האחרון יעזוב את הדשא הזולל מים לנפשו, יתחילו הדיירים ללכלך. קודם כל יזרקו את הדואר סביב לפח, יעזרו להם גם מחלקי הפליירים למיניהם שגם הם לא יקפידו כל כך, אחר כך אפשר יהיה למצוא במעלית ארטיק זרוק, או סתם קצת שתן, אחר כך יתלוננו הדיירים על השכנים ועל הוועד, ויבואו עם השוואות מהבניין הסמוך ששם זה עולה פחות ונקי יותר. הכי קל יהיה להתנפל על עובדי הניקיון, ולכן יחליפו אותם לעיתים קרובות, ויביאו מישהו אחר או מישהי אחרת מהשכונה הסמוכה שהיא ענייה וקולטת עליה. שכנה אחת תראה כמה מלוכלך במקום שבו המעלית נפגשת עם המבנה. היא תכעס. המנקים יתחלפו וידברו בשפה זרה. הם יתלוננו על אלה שמשליכים את הזבל מחוץ למכולה ועל הילדים שמדביקים את המעלית בידיים ממותקות. כמה דיירים ישאירו את עגלת הקניות שהוציאו מהסופרמרקט בלי ששילמו את חמשת השקלים, שתעמוד סתם כך בשטח הציבורי של הבניין, בפנים או בחוץ. לפעמים מישהו יקדח בקיר דווקא בשעת ערב מאוחרת כי זה יהיה הזמן היחיד שיהיה לו כדי להתעסק בתליית תמונות. לאט לאט לא יכירו האנשים זה את זה, כי יהיו כמה שלא יוכלו לעמוד בתשלומי המשכנתא ויעזבו, וגם כמה אחרים שקנו את הדירה לצרכי השקעה – יעבירו אותה במהלכים מצופי עו"ד שמבינים הכל בנדל"ן, לידיים אחרות. במעליות שכולן תפעלנה עכשיו יעלו וירדו אנשים בבדידות עירונית גוברת. הגברת המשונה שבעלה שתקן תלך ותתבגר, ופיליפינית תופיע כדי לתמוך בה ולהביא אותה לסב יום בבוקר. כשיגידו לה שלום, היא עוד תענה בהתחלה, אבל אחר כך כבר לא תדע להגיד גם את זה וגבה ילך ויתכופף. שיערה שהיה צבוע כשנכנסה לגור, יהיה כולו שיבה. לפעמים תגיע לביקור גם ביתה ותרד איתה ועם הפיליפינית שעכשיו אומרת שלום לדיירים, לטיול בפרק הקרוב.

רעש גדול מאד ואבק ענני מכסה את הרחוב, הפועלים הסינים הורידו את הזבל דרך דליים קשורים חסרי תחתית ומחוברים בשלשלאות. גיליתי שאני כבר בקצה של עיר ימים, ליד השלט שמבטיח פרטיות ומרחב כמו בוילה, יחד עם פינוקים של חיים במגדל מגורים.

חשבתי שאולי בכל זאת אצלם זה יהיה שונה.