Archive for אוקטובר, 2008

נפרדת מהבלוג שלי (ואולי רק מקפיאה אותו לזמן לא ידוע)

אוקטובר 20, 2008

זהו, ההחלטה נפלה: אני נפרדת מהבלוג.

התחלתי אותו ב-26.8.06, בעקבות שיחה עם צביקה רול, שמגיעה לו זכות הראשונים, להיות אבן הדרך ביסוד הבלוג, ואחרי שעמית שרייבר עזר לי לטפל בצד הטכני של הקמתו.

היה נפלא, לקום כל בוקר כמעט ולכתוב, ואכן כתבתי 713 פוסטים, כולל זה הנוכחי. כשכתבתי, הרגשתי פעמים רבות להט של כתיבה או להט של אמירה. אכפת לי וזה היה מקום טוב להגיד מה אכפת לי ולקוות שלדברי יהיה הד חדש אצלי, או אצל אחרים. לאלה שקראו אותי, היתה זו  הזדמנות להיחשף ליותר מזוית אחת: אפשר היה לגלות את מה שאני עושה, את מה שאני חושבת, אירועים מרכזיים כפי שהתרחשו בחיי באותו הזמן, ההחלמה שלי, המסעות שלי, ועוד. לסטודנטים שלי שקראו או יקראו, ללקוחות שנכנסו או יכנסו – שמחתי לחלוק יותר צדדים שלי איתכם.

היה נפלא לקבל תגובות ולהחזיר תגובות. סה"כ היו 2435 תגובות שכוללות גם תגובות שלי על התגובות של אלה שהגיבו.

היו תגובות שהרחיבו את דעתי, שהביאו משהו נוסף לעולם שלי, ועל אלה שמחתי מאד, מאד.

בסך הכל היו  61,194 כניסות לבלוג שלי, וביום הכי טוב היו 313 כניסות.

 מה שיחסר לי, יוכל אולי להתגלגל לכתיבה אחרת, מסודרת, שכבר נמצאת בעיצומה.

 

להלן התוכניות לכתיבה נוכחית ולכתיבה בהמשך:

סיפורים ארגוניים: ספר שאני כותבת שבנוי מסיפורונים, רובם עד 2 עמודים, שמתארים נקודות בחיי האנשים שפגשתי או את הזוית שלי בעבודה איתם. ייתכן שלסיפורים אוסיף הסברים מכיוון גישת הגשטלט. את הספר הזה אני כותבת לבד, אם כי חלק מהסיפורים הוקראו ונשפטו על ידי חברי בשתי קבוצות הכתיבה שלי (טלי, אפי, תמי, אסתר – בקבוצה אחת, וגבי, שוקי, יהודית, מירה, ליאת וכנרת בשניה). מידי פעם הצלחתי גם להביא את בן זוגי לקריאה שלהם. מידי פעם שלחתי לחברים או ללקוחה.

ספר שאני כותבת עם חברתי, שולה בן ארי, שעוסק במפגש שבין הפרט למקצוע שלנו. לא רוצה למסור הרבה פרטים, כיוון שלא סגרתי עם שולה.

בין הדברים שנמצאים במגירה שלי, ניתן למצוא עוד:

1. דברים שכתבתי על מיומנויות של מנהלים, שאפשר לערוך אותם לכדי ספר, וגם להוסיף כמה מיומנויות חסרות וחשובות.

2. ספר שכתבתי בעבר ולא התקבל על ידי אף הוצאה שפניתי אליה, וכנראה שצריך לעבוד עליו עוד, או למצוא את ההוצאה הנכונה.

 

בנוסף, ללא קשר – החלטתי לכתוב מאמרים עם חברים. מהניסיון שלי בעבר, עם ורד וינוקור, זה ממש נפלא.

הקרוב ביותר הוא זה שאני כותבת החל מה-22.10.08 – ייכתב עם ענת גור- אריה ותולי אור, בעקבות חויה של עבודה משותפת בכנס גשטלט האחרון. המאמרים שיתפרסמו בארץ, יופצו באמצעות האתר של איפ"א או בעיתונות המקצועית ואולי באגודת הגשטלט (אם כי לפחות כרגע היא קלינית ביסודה). יהיו מאמרים שיכוונו לעולם של הגשטלט, יכתבו באנגלית, יפורסמו בחו"ל.

 

בשביל לא להיתפס כמגלומנית או פנטזיונרית, אני לא אספר על כל שאר הספרים והמאמרים שמתרוצצים אצלי בראש… יש לי כנראה צפי להרבה שנות חיים ויצירה…

 

אני מזמינה בהזדמנות הזו, חברים טובים (כולל סטודנטים שלי) שאיתם נפגשתי, חשבתי או כתבתי – לכתוב יחד איתי.

אי אפשר לעצור כאן בלי לברך: שתהיה החתימה של כולנו לשנה הקרובה טובה, שניצור, שנדבר, שנכתוב, שנעביר את הידע שלנו הלאה.

תודה לכולם: לקוראים, לאלה שהשיבו והגיבו, לאלה שלא הגיבו, לאלה שעוד יכנסו, לאלה שירצו תגובה, לאלה שיקבלו תגובה.

תודה מיוחדת וכמה מילים טובות ל- Wordpress: הפלטפורמה שהעמידה לרשותי הייתה מצוינת (אחרי פתרון בעיית פסיקים ונקודות), הקלה עלי מאד, הצטיינה בנוחות בשימוש, ועמדה לרשותי ללא תקלות. תודה לכל האנשים האנונימיים בארץ ובחו"ל שעומדים מאחוריה.  

וזה כנראה יספיק… בינתיים.

בדיקות תקופתיות לבלוג ולבלוגרית שבי

אוקטובר 17, 2008

אז אני בתקופה של בדיקות תקופתיות לבלוג שלי ואולי לבלוגרית שבי:

שאלה: האם יש לי משהו מיוחד להגיד?

תשובה: לא כרגע.

שאלה: האם יש לי צורך להגיד דוקא משהו מיוחד?

תשובה: לא. אין לי כרגע שום צורך להגיד שום דבר, מיוחד או לא מיוחד.

שאלה: אז מה זה עושה לי?

תשובה: תמיהות.

שאלה: האם יש לי החלטה?

תשובה: לא. נראה מה ילד יום.

שאלה: האם יש לי הסבר?

תשובה: כמה אפשרויות: מיצוי? משבר כתיבה? תחושת 'הבל הבלים, הכל הבל'? גיוס אנרגיה לכתיבה של ספר? אחר? – אין תשובה ברורה.

שאלה: אז מה יהיה?

תשובה: לא ברור. מה שיבוא לי. בינתיים, לא כותבת בבלוג כל יום. כן כותבת כל יום.

שאלה: אולי סיכום ביניים?

תשובות:

א. לגבי עצמי:

1. היה טוב, הרגשתי שיש לי קול, ואני משתמשת בו. זה תגמול לכשעצמו.

2. שכנראה אני צריכה שינוי.

ב. על חשיבות המסגרת:

1. לפעמים המסגרת הכתיבה לי את הפעילות: כתיבה בכל בוקר, גם כשלא ממש חשבתי שיש לי מה להגיד. זה טוב, כי זה שמר אותי בתוך התהליך.

ג. על העולם: 

1. שלמדתי שהעולם יותר פתוח משחשבתי.

2. שאפשר למצוא בו אפילו את הקהל שלי.

ד. על החומר:

1. שיעיל ואפקטיבי מאד להשתמש בבלוג כדי להתלונן. אפילו האיום מספיק.

2. שהכי מושכים היו הפוסטים על סלט סלק, הנחיית קבוצות ושתיית מיץ רימונים. משעשע, נכון?

 

וכנראה שיש עוד תשובות שאני לא רואה כרגע.

כמו פטריות מרובעות – אסוציאציות

אוקטובר 14, 2008

בהליכת הבוקר עם ירדנה, אפשר לראות אותן. הן עומדות צמודות לבתים הגבוהים, מרובעות וצנועות למראה, די אחידות  בצורתן, כמו פטריות מרובעות שצצו להן פתאום וראשיהן עטורות נוצות של דקלים: הסוכות.

לכל בניין בשכונה שלנו בין 14-18 קומות, וכמעט לכל בניין צמודה סוכה. היום הן 'סוכות לנצח', עומדות על רגלי פלסטיק או מתכת מתקפלים, וגודלן כגודל השולחן והכיסאות שבפנים, והקישוטים מעטים וצנועים.

ליד אחת הסוכות ראינו כסאות פלסטיק לבנים בחוץ, והבנו שהיו אושפיזין רבים.

אני שמחה בסוכות האלה, שמבטאות את הזמניות, את הארעיות ולא מאפשרות לשכוח, שהקביעות בחיים היא כל כך זמנית, וכל כך משקרת.

טלי, חברתי מקבוצת הכתיבה, הזמינה אותנו ברוחב לב, להיות אושפיזין בסוכתה, אבל קשה לי להאמין שנגיע, למרות שיכול היה להיות חביב ונחמד. פתאום עוברת לי עננה בראש, אני מבינה שהמילה להתאשפז נגזרת מהמקור של אושפיזין, ואיכשהו זה מעביר אותי לימים אחרים. אז, לפני 5 שנים, ב-15.10. התאשפזתי לצורך ניתוח. הכל נראה זמני: הניתוח, החיים, ממש כמו הסוכה.

עברו להן השנים. שוב צומחות הסוכות בגינות, והגשם עוד לא השקה אותן. הן יחכו עד לשמחת תורה, יפורקו ויעמידו אותן במחסני הבתים. אחר כך יבואו הגשמים. יעבור ימים נוספים, ושוב נחגוג את החג הבא, את חנוכה. אם לא טעיתי בספירה. ויהיו גשמים רבים, ויבוא הט"ו בשבט, ואחר כך פורים, ובהמשך הפסח, חג העצמאות, והל"ג בעומר והשבועות והתשעה באב.

 ואיכשהו זה יעזור לי לדעת איפה אני ומה אני ומתי אני ולאן אני שייכת.

ואיכשהו אשכח את הדבר אולי הכי חשוב, שהכל כאן כל כך זמני, כמו הסוכה שניצבת ממש מולי.

הרהורים על אתגרי החגים

אוקטובר 13, 2008

היום: בוקר קריר ביסוד המעלה, ונדמה לי שהחתולה מתגרדת לה בדלת. עוד מעט יתעוררו כל בני המשפחה. בינתיים אני יכולה להתפנות לבלוג.

החגים מביאים איתם אתגרים משפחתיים מגוונים. השנה ניצלתי אותם כדי לפגוש את אחי וגיסתי, את האחים של בן זוגי, את הילדים כולם. אבל היום אנחנו כאן בהזמנת ענבל בת השלוש וחצי, שאיתה נחגוג היום בסוכה שבגן.

וזה מביא אותי שוב לפעם, לפני שנים, היה אבי מקים סוכה והתכנסנו שם. אימא הייתה מכינה את מאכלי החג כפי שייבאה אותם מהבית. אחד התבשילים היה של כרוב מתוק. עכשיו, בהיעדר מנהגי דת, לפחות במשפחה שלי, נושאים את התרבות בתי הספר והגנים. האתגרים החברתיים ומשפחתיים של שימור המסורת עוברים אל המורים, ויש לקוות שמשהו מזה יעבור גם לדור הבא.

מהמקום שאני נמצאת בו, אני זוכרת את הורי, ורואה את הדור שלי, של בנותי ושל נכדי, אני רואה בעוצמה רבה את השינוי התרבותי והערכי. הערכים שגדלתי עליהם, הטקסים, וסוכני התרבות משתנים . שום שיעור בסוציולוגיה או אנתרופולוגיה לא מצליח להשתוות לרמת ההפנמה של המציאות היומיומית המושגת בהתנסות הזו. אולי בגלל זה היו דורות (ויש עדיין חברות) שדיברו על חוכמת הזקנים. יש משהו שהפרספקטיבה הזו נותנת, שאי אפשר לרכוש באופנים אחרים.

וכך, אני משייטת לי בין הרצון לנפוש, לחגוג, לחזק ולשמר קשרים משפחתיים, לקיים מנהגים שקושרים לתרבות. וסתם כך ליהנות.

וכבר אפשר לראות את הסוף של סדרת החגים הפעם, וכבר להתחיל להתגעגע לסדרה הבאה שתבוא עם כל אתגריה היא.

עכו – כמשל

אוקטובר 12, 2008

עכו, עיר יפה, שהשקיעו בה, ורצו בה, ופיתחו בה, וחיו בה, וחיים בה.

יש בה כל מה שצריך כדי לחיות טוב:

יש לה ים, ונמל דייגים, ויש לה חומות וחאן, ויש בה רבעים צפופים ואולמות אבירים, ויש לה הכרה של אונסקו במורשתה ובמיוחדותה, ובניה חדשה ומסורת מתחדשת ומתמשכת של פסטיבל, ואפילו – יש בה מפגש של תרבויות.

והמפגש הזה יכול להניב פירות מצויינים של סקרנות, חקירה משותפת של השונות, מצויינות, ייחודיות, יצירתיות וסובלנות.

והמפגש הזה יכול להוליד את כל האש והדם של חוסר סובלנות וסבלנות.

וחבל לי כל כך על עכו שממש בימים אלה – נגררת דווקא לדם ואש ותמרות עשן.

וחבל לי כל כך על שציפי לבני, למשל, באקט ראשון של מנהיגות, אפילו בטרם הייתה לראש ממשלה – לא ממש עושה משהו מיידי. לדעתי גם בזה נבחן מנהיג.

וחבל לי שאולמרט יחד איתה או בלעדיה לא עושה מעשה.

וחבל לי כל כך, שאישי דת משני הצדדים הניצים – לא יוצאים יחד, יד ביד ואומרים את הדברים.

וחבל לי כל כך לראות מה יכול להתפתח שם ואיך עכו יכולה להיות מחר יפו, חיפה ואולי כרמיאל.

וחבל לי לראות מלחמת אזרחים בפתח.

וחבל לי לראות שאין יוזמה מספיקה לא רק למנוע את המלחמה הבאה אלא להניע את גלגלי השלום והאהבה בין הבריות.

 

ולכן, חתמתי היום (ברגשות מעורבים) על העצומה שקוראת לקיים את הפסטיבל בעכו. הייתי חותמת בשמחה גדולה יותר אם אנשי דת היו מכבדים את האירוע בנוכחותם.

לחתימה על העצומה:

http://www.atzuma.co.il/petition/zidan/1/

חגגנו סיפור אהבה ב'כרמלה בנחלה'

אוקטובר 11, 2008

כשפגשתי אותו לבשתי חליפת מכנסיים שחורה שתפרתי לבד, ושמתי פרח אדום שיזהה. ראיתי אותו לראשונה בכניסה לתיאטרון חיפה, הוא עמד שם בגבו אלי, מכנסיים באפור וחולצה לבנה עם הדפס שחור, גבוה ושחוח משהו, מחזיק בחוברת ברידג' מאחורי גבו, והתלבטתי אם זה מה שאני רוצה.

בדרך למכונית, אמרתי לעצמי שכנראה שאני לא באמת רוצה. חוץ מזה זה לא יפה. האיש מחכה. וחזרתי אליו, והפעם אמרתי שלום, והכרנו.

את הערב התחלנו בקפולסקי, ואחר כך חזרנו לתיאטרון לראות את ההצגה, "חיי נישואין" שבהחלט היו לה דברים קשים על המוסד. כנראה שלא הושפענו ממנה.

מאז עברו 20 שנים.

היום הגענו אל כרמלה בנחלה בשעה 12:30 בדיוק. ישבנו ליד השולחן המוזמן מראש וחגגנו את המסע שעשינו יחד. אמרתי לו שאני מקווה שנצעד ככה עוד 20 שנה. זה יכול לקרות, נכון?

ניצן החביבה, הושיבה אותנו במקום הכי טוב לדעתה (פעם הושיבה שם את הוריה). לשולחן שלנו הביא מלצר (לא זוכרת את שמו) 2 כוסות של יין נתזים, כי במהלך ההזמנה, אמרתי להם מראש שאנחנו חוגגים את העשרים שלנו. הרמנו כוס לחיינו, למה שהיה ולמה שיהיה. ואז התחילה התהלוכה של מנות נפלאות שאני ממש מתכוונת להביא לכם כאן:

ראשונה הגיעה סלסלת הלחם והחמאה, ולאחריה הגיעו לשולחן, המנות: פטה אווז הונח על טוסטים קטנים, ואגסים ביין ובצל – לצידם, סלט עשבי תיבול עם אגוזי קשיו, רימונים והרבה לימון, וגבינת חלומי ותאנים על מצע של נבטי חמניות.

ליקקנו את האצבעות.

המנה הבאה הייתה של שרימפס וקלמרי, מוקפצים עם אספרגוס ותרד, ביוגורט. טעים ביותר.

בהמשך הגיעה מנת הפלמידה שהונחה על מצע של פלפלים, גבינת המאירי, ארטישוק ירושלמי, קרוטונים, זיתים, שומר ובזיליקום (לדג נתן האיש שלי ציון 8 בלבד).

אחר כך הגיע הדניס על מצע מהמם של פירה חצילים, שמן ירוק, פרמזן מותך ונבטי ברוקולי דקים ועדינים שתולים בתוך הפירה.

זה היה הרגע למדליוני הפילה שהוכנו בשמנת והונחו על ירקות חרוכים (בטטה, שעועית ירוקה, בצל, תפו"א). לא התאפקתי וטבלתי בסוף קצת מהלחם ברוטב.

לקינוח הראשון קיבלנו מגש של גבינת עיזים וגורגונזולה, על גבי קרקרים אפויים ומיוחדים,

ולבסוף, ליד התה והקפה שלנו – קיבלנו טארט תפוחים עם גלידת וניל ואגוזים ברוטב של ריבת חלב, על חשבון הבית, כיוון שניצן כל כך נהנתה מהתגובות המתלהבות שלנו…

 

והכל, במנות קטנות מאד (טעימות), ובמתינות, ובהנאה גדולה, כשניצן מפקחת, מסבירה ומייעצת, וגם מפתיעה.

אני לא שתיתי יין, אבל האיש שלי הרים לכבודנו כוס של קברנה סוביניון, שטו, סן מישל.

 

וכמעט לפני שסיימנו הגיעה לשם גם דריה ובני משפחתה, יום הולדת שמח, לך דריה חביבה!

 

לאלה מכם שרוצים ארוחה חגיגית במיוחד, בחלק מקסים של תל אביב, ממש ממש ממליצה. הערכה שלנו: בין 9-10!

"כי נמחל להם גם הפעם"

אוקטובר 11, 2008

לעיתים אני מקבלת מייל שכולו שירה, לפעמים אני מקבלת מייל של פרוזה ולפעמים לא זה ולא זה. חברי לקבוצת הכתיבה, שולחים לי לעיתים מיילים מדהימים או שוזרים בתוך המיילים שלהם קטעים מדהימים, לפעמים מטאפורות מקסימות, לפעמים צמדי מילים. והיום, בפינת הציטוט שלי, מתוך מייל ששלח לי אפי, חברי לאחת מקבוצות הכתיבה שלי (שימו לב לסיפא):

אתי, אני כבר גר 30 מטר בקו אוויר מבית הכנסת של כרמליה. לקראת תום יום כיפור התמלאה הרחבה לפני בית הכנסת אנשים נשים וטף על אופניו, גלגיליותיו, ועגלותיו. כולם עמדו כמו המון העם במעמד הר סיני וחיכו לתקיעת השופר שתאשר להם כי הסתיים היום הקדוש והם יכולים לשוב לבתיהם, לחטאיהם הקטנים כי נמחל להם גם הפעם.

To be or not to be?

אוקטובר 10, 2008

פתאום הרהורים יותר רציניים סביב: האם אכן אני רוצה להמשיך ולכתוב בבלוג.

בין הסיבות להרהורים מהסוג הזה ניתן למצוא את:

1. זה דורש ממני זמן.

2. האנרגיה שאני משקיעה בכתיבה הזו מונעת כתיבה אחרת, של סיפורים, למשל.

3. נהניתי, למדתי ועכשיו אני מוכנה ללכת למקום אחר.

 

בין הסיבות להמשיך עם הבלוג:

1. אני נהנית.

2. אני יכולה לבטא את עצמי, כמו שאני רוצה, זה העיתון שלי.

3. מה זה מפריע לי? אני יכולה להוריד ווליום ובכל זאת להשאיר את הבלוג.

 

אז עוד לא החלטתי, אבל ייתכן שאני מתקרבת לצומת של החלטה, וייתכן שלא.

בצאת יום הכיפורים

אוקטובר 9, 2008

כתבתי היום כשישה סיפורים לקובץ שאני קוראת לו בשם זמני: "סיפורים ארגוניים". יבול לא רגיל ליום אחד, אבל המוזה שרתה עלי בכל כובדה. גם קראתי קצת.

לקראת ערב, יצאנו לטיול השני שערכנו היום.

על הדשא, נשארו הרבה מטליות לחות שהשמש יבשה, אחרי שהדיירים בעלי הילדים השאירו אותם על הדשא שנראה בצהרים כמו חצר שמחה של קיבוץ.

עברנו בדרכינו על פני אחד מבתי הכנסת. המון רב התקבץ שם בבגדים לבנים, וילדים עם אופניים התערבבו בהם בעליזות, ונתנו מקום זה לזה. נוער בגילאים שונים ומבוגרים עמדו בצוותא. המתפללים גדשו את האולם, וחלקם נשפך למרפסת. הקהילה חוגגת.

לא נשארנו לשמוע את השופר. נזהרנו שלא למצוא את עצמנו במעלית שבת ועלינו הביתה.

בשש בערב היה חשוך ושקט מאד בחוץ, ומכוניות ראשונות התחילו לעשות דרכן בהיסוס בכביש. האופניים נעלמו כלא היו.

עוד מעט יסתיים היום הכי נורא.

והנה, הוא כנראה הסתיים, כי מספר המכוניות בכביש – עולה בהדרגה, ואני כבר שומעת קולות של אנשים. הנה, מבעד לחלון אני רואה נשים, גברים עם טליתות, וילדים. לאלה מסתיים עכשיו יום של צום, ועוד רגע ישבו לסעודה המפסקת. אחר כך, יתקעו חלקם את היתדות הראשונים להקמת הסוכה.

 

שתהיה שנה ברוכה וטובה.

ימי הכיפורים שלי

אוקטובר 8, 2008

1946 – איטליה, מחנה פליטים, אימי עם בטן גדולה, אני בתוכה. לא צמתי. וכנראה שגם אימי – לא. אוטוטו, ואני בחוץ.

1951 – קריית חיים, בחול. לא צמתי, ולא ידעתי שזה יום הכיפורים האחרון עם אימא.

1956 – הבית מבריק מניקיון. הכפרה שלי היא תרנגול או דג קרפיון. אני כבר לא זוכרת. למרות שאימא (החדשה), הכינה סנדויצ'ים, והם נמצאים במחסן של בית הכנסת הגדול, החדש, והמשמח, ארוזים ומחכים לרגע שאהיה רעבה, אני משתדלת שלא לאכול. אבא קנה מקום, למטה, כמעט מול ארון הקודש, אמא למעלה בצד המערבי, שורה שנייה, במקום שקנתה וישמש אותה כל חייה. המתפללים מחזקים את ידי ומתפעלים מהנחישות. חמסין גדול. מישהי מתעלפת. מוציאים מהתיקים סוכריה, ואמצעי הרחה. היא מתעוררת לחיים. ב"יזכור", אני נשארת בפנים ואומרת תפילה לזכרה של אימא.

1961 – גם השנה הייתה לי כפרה בדמות דג או עוף. רשמית אני צמה. באופן לא רשמי אני אוכלת כמה גויאבות שצומחות בחצר, וגם מנדרינות. אלהים לא מגיב: לא קורה לי כלום. ממשיכה להגיד יזכור. אנחנו נוהגים לבלות בבית הכנסת כל היום, למרות שרבים ובעיקר רבות – עוזבות בצהרים כדי לנוח. כשחצר בית הכנסת מתמלאת, בסוף יום הכיפורים, אני רצה הביתה לפני הורי, כדי להעמיד עבורם את האוכל על השולחן. שיוכלו לשבור את רעבונם מיד. אני אוהבת לשמח.

1966 – נשים בהריון פטורות מצום. בעוד כשלושה חודשים אהיה אימא. פעם ראשונה שבסביבתי הקרובה מאד, לא הולכים לבית כנסת. פעם ראשונה שאין כפרות. יכולה לשמוע זמירות ותפילות מהבית. 

1971 – כבר לא צמה, כבר לא מנסה לצום. בודקת אם מותר לנהוג ואם לא יזרקו עלי אבנים.

1976 – שלוש שנים למלחמת יום הכיפורים. עוד זוכרים אותה טוב. יש לי ילדות להאכיל. אולי במוצאי החג, נלך לשמוע את השופר. הן תשמחנה.

1981 – אני כבר ארבעה חודשים במדים של חיל הים. נוסעת לתל אביב, לבלות עם חברה על הגג שלה.

1986 -הזדמנות ללכת ברגל, עם חברות. מכאן ואילך, ימי הכיפורים הם הרגע החשוב שמאפשר להרגיש את השקט הכמעט טוטאלי ביחד או לבד, להעמיק בספר, או בפגישה עם  מישהו. מתמסטלת מהחג הזה. איכות הסביבה במיטבה. שקט וטוב. אין חג טוב ממנו. מתבוננת בנוף, אחרת.

2003 – אני חוזרת לבית הכנסת. בן הזוג שלי רוצה לאורתודוכסי, אם כבר הולכים. אבל אני רוצה שיהיה לידי והוא מוותר לי. עולה לתורה ברפורמי שממוקם בגן ילדים סמוך, ומתפללת בשקט, רוצה להבריא. מאד. אולי אלהים יעזור. אולי יש אלהים. אומרת יזכור לזכרם של כל שלושת ההורים שלי. המוזיקה של התפילות שונה, לא מוכרת. אין חזן. הכל לטובה, אולי.

2008 – יהיה יום שקט. מארחת היום לארוחה מפסקת. לי, אישית, כבר אסור לצום. גם אין לי געגועים לצום. איכשהו גם לא איכפת לי מהמפולת הכלכלית. יהיה מה שיהיה.

2012 – מקווה להיות כאן, ובטוב. כל השאר – שיהיה כמו שיהיה.