ימי הכיפורים שלי

1946 – איטליה, מחנה פליטים, אימי עם בטן גדולה, אני בתוכה. לא צמתי. וכנראה שגם אימי – לא. אוטוטו, ואני בחוץ.

1951 – קריית חיים, בחול. לא צמתי, ולא ידעתי שזה יום הכיפורים האחרון עם אימא.

1956 – הבית מבריק מניקיון. הכפרה שלי היא תרנגול או דג קרפיון. אני כבר לא זוכרת. למרות שאימא (החדשה), הכינה סנדויצ'ים, והם נמצאים במחסן של בית הכנסת הגדול, החדש, והמשמח, ארוזים ומחכים לרגע שאהיה רעבה, אני משתדלת שלא לאכול. אבא קנה מקום, למטה, כמעט מול ארון הקודש, אמא למעלה בצד המערבי, שורה שנייה, במקום שקנתה וישמש אותה כל חייה. המתפללים מחזקים את ידי ומתפעלים מהנחישות. חמסין גדול. מישהי מתעלפת. מוציאים מהתיקים סוכריה, ואמצעי הרחה. היא מתעוררת לחיים. ב"יזכור", אני נשארת בפנים ואומרת תפילה לזכרה של אימא.

1961 – גם השנה הייתה לי כפרה בדמות דג או עוף. רשמית אני צמה. באופן לא רשמי אני אוכלת כמה גויאבות שצומחות בחצר, וגם מנדרינות. אלהים לא מגיב: לא קורה לי כלום. ממשיכה להגיד יזכור. אנחנו נוהגים לבלות בבית הכנסת כל היום, למרות שרבים ובעיקר רבות – עוזבות בצהרים כדי לנוח. כשחצר בית הכנסת מתמלאת, בסוף יום הכיפורים, אני רצה הביתה לפני הורי, כדי להעמיד עבורם את האוכל על השולחן. שיוכלו לשבור את רעבונם מיד. אני אוהבת לשמח.

1966 – נשים בהריון פטורות מצום. בעוד כשלושה חודשים אהיה אימא. פעם ראשונה שבסביבתי הקרובה מאד, לא הולכים לבית כנסת. פעם ראשונה שאין כפרות. יכולה לשמוע זמירות ותפילות מהבית. 

1971 – כבר לא צמה, כבר לא מנסה לצום. בודקת אם מותר לנהוג ואם לא יזרקו עלי אבנים.

1976 – שלוש שנים למלחמת יום הכיפורים. עוד זוכרים אותה טוב. יש לי ילדות להאכיל. אולי במוצאי החג, נלך לשמוע את השופר. הן תשמחנה.

1981 – אני כבר ארבעה חודשים במדים של חיל הים. נוסעת לתל אביב, לבלות עם חברה על הגג שלה.

1986 -הזדמנות ללכת ברגל, עם חברות. מכאן ואילך, ימי הכיפורים הם הרגע החשוב שמאפשר להרגיש את השקט הכמעט טוטאלי ביחד או לבד, להעמיק בספר, או בפגישה עם  מישהו. מתמסטלת מהחג הזה. איכות הסביבה במיטבה. שקט וטוב. אין חג טוב ממנו. מתבוננת בנוף, אחרת.

2003 – אני חוזרת לבית הכנסת. בן הזוג שלי רוצה לאורתודוכסי, אם כבר הולכים. אבל אני רוצה שיהיה לידי והוא מוותר לי. עולה לתורה ברפורמי שממוקם בגן ילדים סמוך, ומתפללת בשקט, רוצה להבריא. מאד. אולי אלהים יעזור. אולי יש אלהים. אומרת יזכור לזכרם של כל שלושת ההורים שלי. המוזיקה של התפילות שונה, לא מוכרת. אין חזן. הכל לטובה, אולי.

2008 – יהיה יום שקט. מארחת היום לארוחה מפסקת. לי, אישית, כבר אסור לצום. גם אין לי געגועים לצום. איכשהו גם לא איכפת לי מהמפולת הכלכלית. יהיה מה שיהיה.

2012 – מקווה להיות כאן, ובטוב. כל השאר – שיהיה כמו שיהיה.

5 תגובות to “ימי הכיפורים שלי”

  1. efyska Says:

    תהיי בריאה. מחזיקה לך אצבעות.

  2. benziv Says:

    תודה. כיום אני בריאה!!! ובקרוב אקבל גם אסמכתאות רשמיות.

    מקווה להמשיך ולהיות כזו ככל שאפשר, אם כי אני יודעת שהחיים הם סופניים יותר מכל מחלה…

  3. גבי דרורי Says:

    אני זוכר ריח של ביה"כ בחגים.המנגינות שאינן נשכחות,[אני מקשיב להן עכשיו בתכנית הרדיו] ואת הצום האחרון שלי -ההתערבות בגיל 12.
    בגיל 13 אחרי הבר מצווה כשכבר הייתי "חייב לצום" כבר לא עניין אותי.
    הריח שוב חזר אלי כשהלכתי עם הילדים.
    האמת עניין אותם יותר טיול האופניים מאשר אנשים עומדים עם טליתות ובגדים לבנים , מתנדנדים ושרים .
    הנכד כבר יותר רחוק מכל זה-וחבל.

  4. שוקי Says:

    ואצלנו מעט שונה….הולכים לשמוע קול נידרי ובשעה שש וחצי כבר קבעו עם כל הכיתה… ילדים והורים עם אופניים בככר רבין. נבלה כאן שעתיים של סיבובים על הכביש ובכל פעם הורה תורן על אופניים מנהיג להקת זאטוטים בני 7 עד גשר הירקון וחזרה, על אבן גבירול. מחר יום שקט, מאיר צם ואני מוריד פרופיל עד הערב עת נלך יחדיו עם שלומית והידים לעמוד עם כל השכונה מחוץ לבית הכנסת התוסס שעל גדות שדרות בן גוריון – להאזין מבחוץ לתקיעת השופר שתפתח עבור כולנו את שערי שמים לשנה החדשה. ערוב מקסים של קודש וחולין בלב תל אביב החילונית.

  5. benziv Says:

    ואצלי, זה עתה עזבו את הבית ביתי, חתני, ושלושת הנכדים (אלה שגרים קרוב יחסית, אלי). עכשיו הם בדרכם הביתה, לנפח אויר בגלגלים של האופניים כי לא הספיקו.

    אצלינו יהיה עכשיו שקט מאד ויש רוח טובה מהים. הרבה ספרים שלא התחלתי מחכים לי ואולי אכתוב סיפור.

    הבתים עומדים בשקט, אלה הכן גמורים ואלה הלא גמורים. מחירי הדירות עוד לא ירדו והמנופים עומדים כתומים וסמוקים, כאילו לא השתנה כלום, כאילו לא שמעו שמיתון עומד לבוא עלינו. אולי אראה כמה עובדים זרים בחוץ. בינתיים עוד יש להם עבודה כאן.

    אחת מהחברות שלי צלצלה ממש עכשיו, היא עוד מעט תצא להתפלל.

    בערב, נצא לסיבוב ברגל ונעבור גם קרוב לבית הכנסת. המוני ילדים והורים ירכבו כאן על האופניים, בפחות סדר משאתה מתאר, שוקי.

    אולי גם אנחנו נשמע את התפילה. ואולי אלך לשמוע את השופר, מחר.

    אני מתגעגעת למורשת שהשאירו הורי, וגם קשה לי לעשות את מה שלימדו אותי, בדרך של דוגמא אישית. כל כך התרחקתי. עכשיו הכל תמונות, תמונות.

    והחיים ממשיכים בדרכים החדשות שחצבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: