בצאת יום הכיפורים

כתבתי היום כשישה סיפורים לקובץ שאני קוראת לו בשם זמני: "סיפורים ארגוניים". יבול לא רגיל ליום אחד, אבל המוזה שרתה עלי בכל כובדה. גם קראתי קצת.

לקראת ערב, יצאנו לטיול השני שערכנו היום.

על הדשא, נשארו הרבה מטליות לחות שהשמש יבשה, אחרי שהדיירים בעלי הילדים השאירו אותם על הדשא שנראה בצהרים כמו חצר שמחה של קיבוץ.

עברנו בדרכינו על פני אחד מבתי הכנסת. המון רב התקבץ שם בבגדים לבנים, וילדים עם אופניים התערבבו בהם בעליזות, ונתנו מקום זה לזה. נוער בגילאים שונים ומבוגרים עמדו בצוותא. המתפללים גדשו את האולם, וחלקם נשפך למרפסת. הקהילה חוגגת.

לא נשארנו לשמוע את השופר. נזהרנו שלא למצוא את עצמנו במעלית שבת ועלינו הביתה.

בשש בערב היה חשוך ושקט מאד בחוץ, ומכוניות ראשונות התחילו לעשות דרכן בהיסוס בכביש. האופניים נעלמו כלא היו.

עוד מעט יסתיים היום הכי נורא.

והנה, הוא כנראה הסתיים, כי מספר המכוניות בכביש – עולה בהדרגה, ואני כבר שומעת קולות של אנשים. הנה, מבעד לחלון אני רואה נשים, גברים עם טליתות, וילדים. לאלה מסתיים עכשיו יום של צום, ועוד רגע ישבו לסעודה המפסקת. אחר כך, יתקעו חלקם את היתדות הראשונים להקמת הסוכה.

 

שתהיה שנה ברוכה וטובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: