אז אני בתקופה של בדיקות תקופתיות לבלוג שלי ואולי לבלוגרית שבי:
שאלה: האם יש לי משהו מיוחד להגיד?
תשובה: לא כרגע.
שאלה: האם יש לי צורך להגיד דוקא משהו מיוחד?
תשובה: לא. אין לי כרגע שום צורך להגיד שום דבר, מיוחד או לא מיוחד.
שאלה: אז מה זה עושה לי?
תשובה: תמיהות.
שאלה: האם יש לי החלטה?
תשובה: לא. נראה מה ילד יום.
שאלה: האם יש לי הסבר?
תשובה: כמה אפשרויות: מיצוי? משבר כתיבה? תחושת 'הבל הבלים, הכל הבל'? גיוס אנרגיה לכתיבה של ספר? אחר? – אין תשובה ברורה.
שאלה: אז מה יהיה?
תשובה: לא ברור. מה שיבוא לי. בינתיים, לא כותבת בבלוג כל יום. כן כותבת כל יום.
שאלה: אולי סיכום ביניים?
תשובות:
א. לגבי עצמי:
1. היה טוב, הרגשתי שיש לי קול, ואני משתמשת בו. זה תגמול לכשעצמו.
2. שכנראה אני צריכה שינוי.
ב. על חשיבות המסגרת:
1. לפעמים המסגרת הכתיבה לי את הפעילות: כתיבה בכל בוקר, גם כשלא ממש חשבתי שיש לי מה להגיד. זה טוב, כי זה שמר אותי בתוך התהליך.
ג. על העולם:
1. שלמדתי שהעולם יותר פתוח משחשבתי.
2. שאפשר למצוא בו אפילו את הקהל שלי.
ד. על החומר:
1. שיעיל ואפקטיבי מאד להשתמש בבלוג כדי להתלונן. אפילו האיום מספיק.
2. שהכי מושכים היו הפוסטים על סלט סלק, הנחיית קבוצות ושתיית מיץ רימונים. משעשע, נכון?
וכנראה שיש עוד תשובות שאני לא רואה כרגע.
אוקטובר 17, 2008 ב- 3:30 pm |
הי אתי שבת שלום
בצומת כמו בכל צומת מהרהרים, מסתכלים לצדדים , מחליטים לאן ללכת, בודקים את האנרגיות להמשך, ועם מי יוצאים הלאה.
איזו מנגינה תהיה לך בראש לדרך החדשה? נראה לי שאת תמשיכי כי החוויות כאן היו גלויות ושרתוך , הלא כן?
חיבוק
אוקטובר 17, 2008 ב- 3:41 pm |
היי מירי ושבת שלום גם לך.
כן, אני בצומת. עוד לא ממש רואה בבהירות את האופציות שעומדות לרשותי. ועד הצומת הבאה, יש לי זמן להתיישב על גבעה קטנה בצד, להסתכל ולראות את הכורכר, את השיחים ואת הסתיו, ולחשוב…
אוקטובר 18, 2008 ב- 7:03 am |
יש הרבה מקומות בעולם שהיכן שהיתה צומת מסוכנת ורמזור – בעבר, התקינו כיכר. עגולה וחמודה, לעיתים עם דשא באמצע ושלטים לכל מיני כיוונים. בכיכר יש כמה חוקים פשוטים: ראשית, יש זכות קדימה למי שנוסע כבר סביב לכיכר…כל המצטרפים חייבים להאט או לעצורולהשתלב בנחת בתנועת הסובבים. על מנת ואז אפשר לנסוע סביב לככר ולהתלבט האם רוצים לרדת לאיזה כיוון או להמשיך להסתובב…כשרוצים לצאת לאחד הכוונים – מאותתים ומושכים ימינה לכיוון אליו יוצאים, תוך מתן זכות קדימה לרכב שמימין….. אז אפשר לנהוג סביב האטואל בפריס, שזו חווייה מתקנת, או סביב הכיכר בכפר תבור – שזו חווייה אחרת….
אוקטובר 18, 2008 ב- 7:54 am |
או קי. הבנתי. אני מחליפה לכיכר…
אוקטובר 18, 2008 ב- 10:34 pm |
אתי ,
תודיעי לשוקי שיחזור לכיכר שלו היא קצת יתומה.
שיפרסם לפחות תקציר המאמר המקצועי כל כך שפרסם בסטטוס,
ואנחנו אולי נתחיל גם לטפל בבלוג שלנו.
אולי תקחי אותו את קצת להנשמה ואימוץ
אוקטובר 19, 2008 ב- 9:08 am |
זהו, מסובך לי להגיד לו, אבל אתה, אולי תצליח.
ואז אולי גם אתה תבנה את הכיכר שלך?
אולי זה גם יעודד אותי…
אבל לגמרי באמת: זה לא אתה והעידוד שלך או של שוקי, זו אני…
והמאמר שפרסם בסטטוס: זה העניין. יש גם אפיקים אחרים לכתיבה. איכשהו אני מרגישה שהכי חשוב – לכתוב. הפורום והמסגרת – פחות חשובים.
אוקטובר 25, 2008 ב- 5:05 am |
באמת שהכי חשוב לכתוב
כלא חד במסגרת שמתאימה לו
ואפשר גם להחליף מסגרות: מצומת מרומזרת לככר ואח"כ גם לצומת אחרת.
נובמבר 15, 2008 ב- 11:40 am |
הגעתי לבלוג שלך בעקבות הסלק.
היום בישלתי סלק, בפעם הראשונה מזה 53 שנה :), לא היה לי מושג איך עושים את זה ונעזרתי בפוסט שלך.
אז יש מי שבשבילו סלק הוא חווית ילדות, ומי שבשבילו סלק הוא חוויית הישתנות.
לפני כשמונה שנים קמתי יום אחד ושאלתי את עצמי: למה, בעצם, אני לא אוכל בננה? (אני יודע למה הפסקתי לאכול בננות בגיל 3, אבל עברו כמה שנים, לא?)
באותו רגע ניגשתי למטבח, קילפתי בננה ואכלתי אותה.
חזרתי לחדר ואמרתי לאשתי: – אכלתי בננה.
היא לא הראתה כל סימן שהבינה על מה אני מדבר.
התגרשתי.
אני תוהה לאן ייקח אותי הסלק.
נובמבר 15, 2008 ב- 4:39 pm |
שמחה לחבר את הסלק להישתנות.
יש בו מספיק צבע בשביל לעשות מהחיים משהו אחר.
שיהיה לך בכיף!