הבת שלי, שקראה את הספר, אמרה לי שהוא חושף מאד

איך את מקשרת בין החלקים השונים של הספר? האם לא היה כדאי להוציא שני ספרים קטנים יותר?הנה את השאלה הזו שאלתי את עצמי בראיון הווירטואלי עם המראיין/ת הווירטואלי/ת שדמיינתי לעצמי. 

פריכיות אורז הוא השם של האסופה. מטבע הדברים, באסופה, יש סיפורים שונים, שלא תמיד מתחברים ביניהם. אבל במקרה הזה, יש משהו מקשר, והמשהו הזה – הוא אני. 

הספר נפתח בסיפורים מעולם העבודה. כמעט בכל הסיפורים יש משהו אמיתי, למשל, בסיפור  'אין הזמנות' באמת יצא לי לעזור לארגון שאחד מעובדיו נהרג, ובאמת קיימתי 'שבעה' באולם גדול. אבל כל השאר מומצא, לא אמיתי, כולל הסיפור של קבורת האיש בקיבוץ. 

אין לי מושג איפה נקבר האיש באמת, אבל הייתי פעם בלוויה אחרת, שבה נקברה אשתו של עובד לא יהודי, בקיבוץ שהעסיק אותו. כלומר: חיברתי כמה אירועים שונים, ועוד דמיון, לסיפור אחד.

 הספר ממשיך בנובלה, שהרבה מאד ממנה הוא אמת, ושמה 'מלחמת לבנון השנייה', והולך עוד ועוד אחורנית. 

הסיפור האחרון, מקנח בזה שהוא אוסף את העבר הרחוק להווה. 

הבת שלי, שקראה את הספר, אמרה לי שהוא חושף מאד. 

אמרתי לה שנכון הוא הדבר, כי בגילי, אני כבר מבינה שהחוויות שלי הן חוויות אוניברסאליות של הרבה מאד אנשים, לאו דווקא בארץ. ילדים שחיים היום בסודן, יוכלו אולי לספר סיפורים דומים בעתיד.

ומבחינתי, מדובר כאן בחוויות אנושיות שנובעות מזה שאנחנו רק אנשים. 

וכן, אפשר היה לחלק את הספר ולהוציא אותו בשני חלקים דקיקים. כנראה שזה לא כדאי כלכלית…

למה אני מצפה מעצמי ומהספר ככותבת חדשה ובלתי מוכרת?

הספר מביא איתו חידוש: ההתנסות המיוחדת הזו של הפקת הספר היא מיוחדת מאד בשבילי. כך קורה שאני יושבת מול מאריצה, מעט מאד, אבל מספיק בשביל שיהיה לי עניין לשבת איתה עוד, ולמשל לראיין אותה, או עם זיו עדאקי, העורכת הראשית של ההוצאה, שנראית לי מסתורית משהו ומעניינת גם כן והייתי רוצה לדבר איתה על שירה. שלא לדבר על ההכרות שלי עם יעקב בוצ'ן, שהקדימה בעצם את ההכרות עם שתי הנשים המעניינות שהזכרתי קודם, ושילחה אותי לדרך, ועם עורכת הספר שרית רום שהקשר איתה היה כולו באמצעים טכניים ועדיין לא פגשתי אותה אישית כדי שלא להפריע לעבודה על התוכן, ועוד, ועוד.

 

מן הבחינה הזו הספר מספק לי הכרות עם אנשים ותהליכים שלא הכרתי עד כה.

 

אני מצפה שזה ימשיך ויקרה.

 

מאד הייתי רוצה שמהספר הזה תצמחנה הרצאות סביב הנושאים שאני עוסקת בהם. מאד הייתי רוצה לפתוח דלתות שלא הכרתי ולא פגשתי. נראה. הייתי רוצה להשתמש בסיפורים שלי בהוראה. חלק מהם מתאים לזה מאד.

 

יש לי ציפיות שהוצאת הספר תעשה את החיים שלי יותר עשירים, ויש לי ציפייה שהספר הזה ילמד אותי הרבה.

 

ונדמה לי – שזהו. זה מה שאני מצפה שיקרה, מצפה מעצמי ומהספר.

 

ובכך עניתי לעוד שאלה בראיון שעוד לא התרחש…

מה פתאום ספר?

הייתי ילדה. זה היה מזמן, לפני עשרות בשנים. 

צעדתי בשיכון ותיקים לעבר חברה שלי, בלה. מאד אהבתי לבקר בביתה. לאבא שלה, איש בהיר שיער ובעל עיניים כחולות וגוף מוצק, הייתה וספה. מאד התפעלתי ממנה. אימא של בלה, מתה כנראה בינקותה ומי שגידלה אותה הייתה אישה אחרת, גבוהה מאד, דקה, פנים טובות, לא יפה, כהת עור. אהבתי אותה. והיא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. 

'סופרת' עניתי ברצינות. 

הרבה שנים אחר כך חשבתי לעצמי שלא ברור מאיפה לקחתי את התשובה. נכון, אהבתי לקרוא, נכון, לסופרים התייחסו אצלנו בבית הספר ברצינות רבה, אבל מאיפה באה לי התשובה? אפילו קצת התביישתי בעצמי. תפסתי את התשובה שלי כמתנשאת וכמומצאת. 

אבל, זו לא הפעם היחידה שרציתי להיות סופרת או משוררת, והימים עברו. 

וכמובן שהיו הרבה דברים שצריך להספיק ולעשות, לגדל את עצמי, לרכוש מקצוע אמיתי פחות או יותר, לגדל ילדים, לפתח קריירה ועוד. 

כתבתי, אבל בעיקר למגרה.

והיא התמלאה. והיו כמה מגרות. בחלק מהן הדפים הצהיבו, חלק אחר זרקתי, כי מה שנכתב לא עמד במבחן הזמן. במיוחד אני זוכרת יומן שהיה ארוז בכחול, שכשחזרתי וקראתי – ממש תיעבתי אותו. 

ובינתיים, כשהתפניתי קצת, הלכתי ללמוד כתיבה, בקורסים עם משוררים כגון: נתן יונתן, ישראל בר כוכב ועוד, וגם עם סופרים כגון נורית זרחי. 

ספר שכתבתי נדחה. החלטתי שאני לא יודעת לכתוב ונרגעתי לזמן מה. 

אחר כך התרחשו דרמות רפואיות ותלאות חיים שבכל זאת חיפשו להן מוצא כתוב. 

נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, לחוג לספרות. כבר היה לי יותר פנאי. כבר לא נדרשתי לגדל אף אחד ואפילו לא את עצמי. חיפשתי אתגרים וחזרתי לחלום הישן שלי. 

עכשיו התווספו סיפורים שכתבתי בשיעורים, ומוינו סיפורים אחרים. בנוסף השתתפתי בשתי קבוצות כתיבה: האחת של חבורה של בוגרי החוג לספרות, והשנייה של חברים מושכים בעט באיפ"א. 

הלכתי עם הערימה ליעקב בוצ'ן, שאותו אני מעריכה מאד כסופר. הוא אמר לי שלדעתו יש לי ספר, שאני מושכת בעט סופרים. סמכתי עליו. 

אספתי את הדברים, העזתי ושלחתי. 

ככה זה התחיל. עכשיו הספר בתוך תעלת הלידה… וכמו שאומרת חברתי, אסתר, ילדים אני כבר לא יולדת, אז הגיע הזמן לספר…

ראיון היפוטטי – לפני החתימה הטובה

הנה, אני הולכת בעקבות הצעה שלך, גבי ידידי, וחושבת על הכנה לראיון. 5 השאלות הראשונות שעלו בדעתי הן:

1. מה פתאום להוציא ספר? 

2. למה את מצפה מעצמך ומהספר ככותבת חדשה ולא מוכרת?

3. איך את מקשרת בין החלקים השונים של הספר? האם לא היה כדאי להוציא שני ספרים קטנים יותר?

4. כמה את מזוהה ומזדהה עם הספר? עם הגיבורה? עם הסיפורים?

5. יש כל כך הרבה ספרים שיוצאים בכל חודש ובכל שנה, למה שירימו מהמדף דווקא את הספר שלך?

מה אתם אומרים, חברי בקבוצות הכתיבה? איזה שאלות הייתם מוסיפים אפילו בלי לקרוא (גיליתי שהמראיינים לא תמיד קוראים…)?

 

מחכה ובמטיחה לענות על השאלות האלה ועל האחרות…

ובינתיים: גמר חתימה טובה!

מה זה ספר?

ספר הוא פיסת חיים, בעצם, לא אחת שלמה, אלא פיסות, פיסות, פיסות.

לפעמים ספר הוא קרעים: מפה, משם, מאז, מהיום, מהעיניים האלה, ולא! לא מהעיניים ההן!

לא!

 

מה זה ספר?

 

ספר הוא המון מילים, מלאות בשחור לבן, או ריקות, כאלה שנכתבו או משוטטות בין השורות,

כי עוד לא הגיע זמנן, ואולי לא יגיע אף פעם.

 

מה זה ספר?

 

ספר הוא מאבק, של הכותבת בעצמה, מאבק על הזיכרון, על מה שנהיה. ספר הוא מאבק על המילה הנכונה, על הצבע הראוי, על מה שדהה, על האורך, על הזווית, על מרכזיות ומקום.

 

מה זה ספר?

 

ספר הוא סיפור אחד, ואולי כמה, על הכח והחולשה, על השבלוני והנועז, על היומיומי והסתם, על החגיגי והנאצל, על מה שאבד ולא נמצא, ועל הקיים.

 

מה זה ספר?

 

הספר הזה הוא בעצם סיפור אהבה.

פריכיות אורז ושנה חדשה

אז יש הרבה סיבות שפריכיות אורז לא יהיה רב מכר. אפשר להוסיף לזה את העובדה שלא מדובר כאן על ז'אנר מפיל חללים כגון סיפור בלשי, וגם אפשר להוסיף את העובדה שאני לא מפורסמת.

אבל, מידי פעם אני רוצה להאמין שקורים ניסים: שאישה בת 63 מוציאה ספר סיפורים (גם לא ז'אנר שהוא להיט), שאנשים מוצאים בו עניין, ויכולים להזדהות עם המסר.

לכן, אני רוצה לקוות שפריכיות אורז יהיה רב מכר, ואם לא – אז שימכר טוב, ואם לא – שיהיו אנשים שיגידו שהספר עשה משהו טוב לחיים שלהם (אולי כאלה שחלו, אולי כאלה שנפגעו, שאיבדו קרובי משפחה, כאלה שפוטרו, כאלה שנאבקו והצליחו).

לשנה החדשה, אני רוצה לאחל לפריכיות אורז שיעלה ויצליח ויעשה יותר ממה שניתן לצפות לו.

שנה טובה!

פריכיות אורז – ואיך לכתוב רב מכר

משעשע הספר של אהוד בן עזר בהשתתפות חיים באר ואורי שולביץ, ושמו בישראל: סדנת הפרוזה (2000). יש קטעים שממש התגלגלתי מצחוק, יש קטעים שלא ידעתי אם אני אמורה לצחוק…

והנה, בפרק "עצות לסופר מתחיל, איך לכתוב רב מכר, צרור עצות", ממש צחקתי.

ובכן:

1. על העטיפה שלי אין ולא תהיה אישה ערומה (מוריד נקודות…). אפשר להתנחם בזה שתהיה תמונה?

2. אין יחסים אירוטיים של אב וביתו.

3. לא מדובר על ילד אוטיסט.

4. אין מאפיה רוסית וכו'.

וכו', וכו'.

אז מה יהיה? יהיה רב מכר?

יש סיכוי קלוש, אבל יש סיבוי. בפעם הבאה אגיד עוד משהו על הסיכוי.

שם הספר: 2

לא נותנים לספר שם סתם כך. ספר הוא כמו תינוק. נותנים לו את השם בתשומת לב רבה: מה יגרום לאנשים לחבב אותו עוד בטרם פגשו אותו? מה יכול להרתיע את הסביבה? איך נותנים שם שהוא לא יומרני מידי? איך נותנים לו שם שאכן יבטא את זהותו?

חשבתי. שאלתי. פניתי לכמה חברים שיגידו מה דעתם.

היה לי צורך לחשוב על:

1. מה מבטא השם?

2. כמה הוא קשור ו/או מייצג את מה שיש בדפים?

3. כמה הוא מושך/מוכר/ ויעזור למסתכל להרים את הספר וגם לדפדף בו?

4. מה הסיפור מאחורי השם ומה מספר לעצמו הקורא הפוטנציאלי במבט הראשון? 

5. כמה אני אוהבת אותו?

6. מה תאהב הביקורת? כן, כן, ביקורת…

ומתוך סימני השאלה האלה נעשתה הבחירה. והיה טוב. ועוד יותר טוב עכשיו, כי הההחלטה נעשתה ובוצעה. ועכשיו אני מחכה: הנה עוד מעט גמר הגהה שנייה, עוד מעט  תהיה הגהה אחרונה של העורכת, עוד מעט יוכנס הספר לעבודה סופית ואחרונה, עוד מעט אראה איך יצאה הכריכה. נחמד. עוד מעט. עוד מעט…

שם הספר: 1

איך נותנים לספר את שמו? למסע הזה יצאתי זמן קצר אחרי ההחלטה להוציא לאור את האסופה.

בראשית הוא נקרא: הביתה. והשם התאים לו והוא התאים לשם. אבל, כמו שקורה לפעמים, ניתן השם לספר אחר, ואסף ענברי הוציא ספר בשם הזה, ממש כשהכנסתי את הספר להוצאה. היה ברור שאי אפשר להשאיר את השם, ויצאתי למסע של מציאת שם חדש.

בין השמות שעלו היו שמות כגון: ראש במים, לכי בשלג, ועוד. בחרתי ב"פריכיות אורז", שהוא שמו של אחד הסיפורים באסופה. מקווה שהשם הזה ישרת את הספר, ממש כמו השם שכמעט ניתן לו.

פריכיות אורז

בזהירות רבה, חוזרת לבלוג. ממקום אחר. ממועד אחר.