מה פתאום ספר?

הייתי ילדה. זה היה מזמן, לפני עשרות בשנים. 

צעדתי בשיכון ותיקים לעבר חברה שלי, בלה. מאד אהבתי לבקר בביתה. לאבא שלה, איש בהיר שיער ובעל עיניים כחולות וגוף מוצק, הייתה וספה. מאד התפעלתי ממנה. אימא של בלה, מתה כנראה בינקותה ומי שגידלה אותה הייתה אישה אחרת, גבוהה מאד, דקה, פנים טובות, לא יפה, כהת עור. אהבתי אותה. והיא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. 

'סופרת' עניתי ברצינות. 

הרבה שנים אחר כך חשבתי לעצמי שלא ברור מאיפה לקחתי את התשובה. נכון, אהבתי לקרוא, נכון, לסופרים התייחסו אצלנו בבית הספר ברצינות רבה, אבל מאיפה באה לי התשובה? אפילו קצת התביישתי בעצמי. תפסתי את התשובה שלי כמתנשאת וכמומצאת. 

אבל, זו לא הפעם היחידה שרציתי להיות סופרת או משוררת, והימים עברו. 

וכמובן שהיו הרבה דברים שצריך להספיק ולעשות, לגדל את עצמי, לרכוש מקצוע אמיתי פחות או יותר, לגדל ילדים, לפתח קריירה ועוד. 

כתבתי, אבל בעיקר למגרה.

והיא התמלאה. והיו כמה מגרות. בחלק מהן הדפים הצהיבו, חלק אחר זרקתי, כי מה שנכתב לא עמד במבחן הזמן. במיוחד אני זוכרת יומן שהיה ארוז בכחול, שכשחזרתי וקראתי – ממש תיעבתי אותו. 

ובינתיים, כשהתפניתי קצת, הלכתי ללמוד כתיבה, בקורסים עם משוררים כגון: נתן יונתן, ישראל בר כוכב ועוד, וגם עם סופרים כגון נורית זרחי. 

ספר שכתבתי נדחה. החלטתי שאני לא יודעת לכתוב ונרגעתי לזמן מה. 

אחר כך התרחשו דרמות רפואיות ותלאות חיים שבכל זאת חיפשו להן מוצא כתוב. 

נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, לחוג לספרות. כבר היה לי יותר פנאי. כבר לא נדרשתי לגדל אף אחד ואפילו לא את עצמי. חיפשתי אתגרים וחזרתי לחלום הישן שלי. 

עכשיו התווספו סיפורים שכתבתי בשיעורים, ומוינו סיפורים אחרים. בנוסף השתתפתי בשתי קבוצות כתיבה: האחת של חבורה של בוגרי החוג לספרות, והשנייה של חברים מושכים בעט באיפ"א. 

הלכתי עם הערימה ליעקב בוצ'ן, שאותו אני מעריכה מאד כסופר. הוא אמר לי שלדעתו יש לי ספר, שאני מושכת בעט סופרים. סמכתי עליו. 

אספתי את הדברים, העזתי ושלחתי. 

ככה זה התחיל. עכשיו הספר בתוך תעלת הלידה… וכמו שאומרת חברתי, אסתר, ילדים אני כבר לא יולדת, אז הגיע הזמן לספר…

4 תגובות to “מה פתאום ספר?”

  1. גבי Says:

    נראה לי שהצורך הפנימי לכתוב הוא המוביל,
    סופרים מוכשרים מדברים על מעצור בעיקר כשהם מחליפים את התנופה בחיפוש טכניקה.
    או בהעשרת העלילה.
    גם הטכניקה חשובה,וגם העלילה [מי כמוני יודע],
    אבל הדרך בה הופכות אצלך המחשבות למשפטים,
    זה הנכס האמיתי שלך. ולכן נחכה לספר.

  2. benziv Says:

    ויש הבדל בין לכתוב ובין לפרסם
    ויש כמובן הבדל בין להיות כותב לבין להיות סופר
    ויש עוד הרבה הבדלים

    אני ערה לזה שהמרתק בתהליך שאני עוברת, הוא ההזדמנות שלי ללמוד: על העולם, על איך מוציאים ספר, על עצמי, על הסביבה.

  3. ליאת Says:

    סיפור מדהים. כל כך מוחשי. הייתי מכניסה אותו (עד החלק 'סופרת, עניתי..') על הכריכה האחורית, כשאומרים מספר מילים על הסופרת. אבל כמובן אלה החלטות של גדולים וחכמים בהוצאה, והספר כבר בעריכה/ הדפסה…

    יודעי דבר אומרים, שבסביבות גיל 6 אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לעשות באמת כשנהיה גדולים, לפחות קוים עיקריים ומאפיינים של העיסוק. לא תמיד אנחנו מגשימים..לפעמים מגשימים חלק מהמאפיינים…והנה את מגשימה.

  4. benziv Says:

    תודה ליאת, על הדברים החמים ועל ההמלצה שלך, שאשקול אותה מאד ברצינות, לגבי הרישום על הכריכה.
    אני מקווה שגם את כותבת. בשבילי הכתיבה היא המקום הכי נקי לשמוע את הקול של עצמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: