הלידה מתמהמהת

ברור שאני כבר כבדה, שהולד כמעט מוכן, הריאות עובדות כמעט מעצמן, אבל הוא עוד לא נולד, ואני יכולה רק לחכות. מחכה. מנסה לעשות את מה שניתן. חושבת על מקומות להשקה. צומת ספרים בדיזנגוף? בית הסופר (האם מישהו זוכר)? אולי עוד משהו בחיפה? אולי רק בחיפה? הרהורים כאלה ואחרים – רגע לפני הלידה. בשבוע הבא אני מבקרת עם חברה בצומת ספרים. עוד מעט אתקשר לחבר אחר ואשמע ממנו מה הוא אומר ואיך עוד אפשר, ואחר כך אקבע עם נורית חברתי, שטובה ממני בכל הנושא של יחסי ציבור. הכנות. הכנות. התרגשות ברמה קבועה ונמוכה, חוזרת על עצמי, אבל מרגישה שאין ברירה. מתחילה להכין את עצמי לבאות. מהן הבאות? בינתיים כותבת עוד סיפורים קצרים או פרק בנובלה, לוחצת על שולה שנחזור להיפגש בנושא הספר המשותף, וחיה את היום יום. יום רביעי. עוד יום.

בטרם יחל הפרסום

אתמול, ביקרתי בהוצאה לאור. שוב עברתי על הדפים, שוב מצאתי כמה שגיאות קטנות. מנהלת ההוצאה, מאריצה, אין כמותה לדיוק. עמדה על זה שהתהליך יחזור על עצמו, בעקבות הימצאותן של אלה. הרימה טלפון, לחצה. הספר יצא בעוד כשבועיים. מקווה שלקראת הנסיעה שלי לתורכיה אוכל לצאת עם 2 עותקים ביד. אחר כך יתחיל מסע הפרסום. אני ערוכה ונהנית מכל רגע. איזה כיף.

צירי לידה.. ספרותיים משהו

לאחר שנים של חיים מיום ליום, של פתיחת יומן וביצוע מטלות שונות-בין אם נקבעו אישית בין אם על-ידי אחרים, החליטה שהגיע הזמן לעזוב. היא צעדה אל האגף הניצב לה. בדרכה ראתה את עצמה קונה כרטיס-טיסה כדי להסתובב בעולם. אמנם כבר איננה ילדה, אבל מה שטוב לצעירים – טוב גם לה…

אני מחליטה לדבר עם הורי, טלפון לגן עדן. ראשון מרים אבא, שעזב אותי אחרון, אבל אני מבקשת לדבר עם אימא-דינה. היא אומרת לי שמתים רק פעם אחת, שלא אפחד ושלא אוהב את עצמי יותר מידי. "ודרך אגב", היא אומרת, "אל תמהרי להגיע לכאן – ממש לא מעניין פה, תשתעממי". ובצרפתית היא מוסיפה ש"החיים הם חתיכת חרא, בכל יום אוכלים מעט. מה שהיה הוא שיהיה". היא מחזירה אותי לאבא, והוא שואל אם אני רוצה עכשיו את אימא הודס. אני משיבה בחיוב והוא מוסר לה את הטלפון. אימא הדסה לא מדברת בכלל. אני שומעת את הנשימות שלה. "תעשי מה שצריך, ותנשכי את השפתיים, ככה יכאב פחות". היא נושמת ללא קול, כי מיתרי הקול שלה נכוו. לבסוף לא דיברתי עם אבא. הוא היה צריך ללכת למועדון הפנסיונרים.

זה חלק מהכיתוב שיהיה על הספר. מחר אני מבקרת בהוצאה. הסתכלות נוספת, אחרונה לפני שהספר מודפס, אלא אם כן אני מגלה טעות, או שהצבע של העטיפה לא יפה, או משהו אחר שעוד לא חשבתי עליו ויכול להתרחש.

צירים. אפשר להגיד צירי לידה.

מה כתוב על הגב?

אז מה יהיה כתוב מאחור? שאלה גדולה וחשובה היא. אני יודעת מהניסיון שלי, שמה שגורם לי לקנות ספר שאני לא מכירה את כותבו, הוא האריזה שלו, ומה שכתוב מאחור. הכי מושך אותי: ציטוט טוב מתוך הספר, או דבר ביקורת שמדבר אלי. גם 'פריכיות אורז' עבר תהליך, ולבסוף אישרתי את הכתוב. ברוך השם שתפקידי היה רק לאשר. איך מחליטים איזה ילד מושך יותר?. עכשיו יש כבר כמה ציטוטים, שנרשמו בעזרתה של העורכת. שמחה מאד.

אובמה, חתן פרס נובל, כותב לאמריקאים

ועוד חריגה ממה שהטחתי לעצמי ולקוראים, אבל … אובמה, חתן פרס נובל, הוציא מייל לחברי מיטץ' ואמריקאים נוספים. להלן המייל כלשונו:

Subject: A call to action

Mitchell —

This morning, Michelle and I awoke to some surprising and humbling news. At 6 a.m., we received word that I'd been awarded the Nobel Peace Prize for 2009.

To be honest, I do not feel that I deserve to be in the company of so many of the transformative figures who've been honored by this prize — men and women who've inspired me and inspired the entire world through their courageous pursuit of peace.

But I also know that throughout history the Nobel Peace Prize has not just been used to honor specific achievement; it's also been used as a means to give momentum to a set of causes.

That is why I've said that I will accept this award as a call to action, a call for all nations and all peoples to confront the common challenges of the 21st century. These challenges won't all be met during my presidency, or even my lifetime. But I know these challenges can be met so long as it's recognized that they will not be met by one person or one nation alone.

This award — and the call to action that comes with it — does not belong simply to me or my administration; it belongs to all people around the world who have fought for justice and for peace. And most of all, it belongs to you, the men and women of America, who have dared to hope and have worked so hard to make our world a little better.

So today we humbly recommit to the important work that we've begun together. I'm grateful that you've stood with me thus far, and I'm honored to continue our vital work in the years to come.

Thank you,

President Barack Obama

ביקורת: מאבק בין החשש ממנה לבין הרצון לצאת מהמגרה

לא אמנע מלפרסם מפחד או מחשש לביקרת שלילית. אלה יכולים להצמית, יכולים למנוע מלפרסם, אבל הרצון לצאת 'מהמגרה' חזק מהחשש מביקורת.

החשש יכול לקבל את ביטויו במחשבות מתגוננות ומגוננות, כגון: את לא נחשפת יותר מידי? ומה אם יגידו שזה לא ראוי לפרסום? ומה אם יגידו עליך דברים אחרים שלא תאהבי? ומצד שני יש את הצורך העז לעלות על במה כדי להשמיע את הדברים שלי. לצרף את הקול למקהלה בדרך הזו, לאפשר לכאב להפוך ליצירה. וכמובן שהמנצח הוא הצורך השני, והצורך להגן, נשאר כמו תמרור קטן שמהבהב ואומר לי: תתכונני. את גם תיפגעי. תדעי לך שלא יהיה רק טוב. יהיה 'כל מיני' ותכיני מה שאת צריכה כדי שגם תשמרי על עצמך.

פרופ' עדה יונת היא הגיבורה שלי

חורגת מהרגלי, שלא לעסוק בענייני דיומא בגלגול הנוכחי של הבלוג, רותקתי לטלויזיה ולרדיו מאז ההודעה על הזכייה, למדתי כל מה שאפשר באינטרנט על הזוכה. נזכרתי במורה תרצה, שלימדה אותי על פעילות התא, בברכה, המורה הנהדרת לכימיה, וחשבתי שאני בת מזל שלמדתי לאהוב מדע. אני גאה בזוכה שהיא האישה הראשונה שזכתה, ותארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתה לנו מסורת נפלאה של שיויון בכל לנשים. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לו, ואני שמחה שזכיתי וראיתי. איזה יופי! איזו גאווה! איזו הקרבה ארוכת שנים יש מאחורי זה, ואיזו אמירה נפלאה לגבי קיומו של הפוטנציאל אצל עניים כעשירים. חגיגה.

המרה

פעם השתמשתי במילה המרה באופן אחר: ממירים דת, ממירים כסף, ממירים כרטיסים לקולנוע, ועוד. והיום, אני יודעת שגם ספרים עוברים תהליך של המרה. קודם הספר כתוב במחשב שלי, אני עוברת עליו, העורכת עוברת עליו, כולם מתקנים על גבי המסך, באמצעות המקלדת. והנה מגיע הרגע שהספר עובר המרה, וכבר אני לא רואה אותו על המסך, בעצם אני מתחילה את הפרידה ממנו, מעכשיו הוא ילך ממני וגם עדיין יחזור אלי, ואחר כך יצא שוב לדרכו אבל הפעם – הוא עובר בדפים של ממש, בדפוס. ופתאום הספר שלי כבר נראה אחרת, כמו מישהו שהוא פתאום לא תינוק, וכבר אין לו קפלים כמו לתינוק, והוא כבר בגן ואי אפשר לראות אותו בכל רגע, כי הוא עצמאי וגדול ובוגר. כיף.

החידוש בהוצאת 'פריכיות אורז'

חידושים.

אנחנו חיים בעידן של חידושים, וחברתי אסתר הציעה את השאלה: מה החידוש בהוצאת ספר?החידוש הוא לא בעצם ההוצאה, אם כי אפשר לומר במידה רבה של צדק, שהחידוש הוא בזה שבשבילי זה ספר ראשון: שכתבתי, שניסיתי להשיג לו הוצאה, שהצלחתי, שאני מלווה את ההפקה.ובתור יועצת ארגונית, שראתה כל כך הרבה תהליכים של ייצור – זה לכשעצמו תהליך מעניין לא פחות ואולי יותר, מהפעם הראשונה שראיתי, למשל, מספנה בארץ, או שביקרתי במספנה לבניית צוללות גרעיניות בסקוטלנד (למה הלכתי דווקא אל המספנות? לא יודעת, זה מה שעלה לי בראש סביב המילה חידוש). 

אבל זה לא הכל. יש חידוש נוסף. אחרי שזמן מה לא נגעתי בספר, ונתבקשתי לעשות בו הגהות, גיליתי פתאום מכנה משותף. פתאום הסתבר לי שבקובץ הסיפורים הראשון, יש הרבה מאד סיפורים על פיטורין/התפטרות. וואווו, הגבתי. מאיפה זה בא לי? ואיך זה שייך לסיפורים האחרים? זה שייך. זה ברור. אני עוסקת באובדנים של האדם בחברה שלנו: אובדן של מקום עבודה, אובדן של כבוד, אובדן של בריאות, אובדן של חיים, ועוד. 

והעיסוק באובדנים? מה פתאום? ממש לא מוכר לי כי אני טיפוס כל כך אופטימי! וכל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתעסקת בזה בכלל! והנה למדתי משהו על עצמי, על האלטר אגו שלי. משהו ששום תרפיה לא הייתה מצליחה להביא למודעות שלי. ובאמת, כשאני חושבת על זה, אף פעם לא הסכמתי למשל לעסוק בקיטון ארגוני. אף פעם. וכשבאה אלי מנהלת לשוחח על איש שלא מתאים לתפקידו, ניסיתי תמיד ללמוד מה הוא רוצה, איפה מפגש האינטרס שלו עם המפעל, למה הוא מתאים. והרוח של זה שורה בספר. האובדן הוא גם כמעט תמיד הזדמנות חדשה. חוץ מהאובדן הסופי ביותר. אבל אולי לעיתים גם הוא הזדמנות, ולכן גם בתוך האובדן עצמו יש חידוש  ועוד חידוש. 

אין ספק שהחברה שלנו לא אוהבת לעסוק באובדנים. החברה מעדיפה ללא ספק לעסוק בהולדה, במציאה, בהתפתחות. אולי בזה החידוש. שהספר כן נותן ביטוי למשהו שהוא די מודחק. שלא נמצא אולי במרכז. 

ובמחשבה שנייה – כל השירה בנויה על אובדנים. השירה אוהבת את הגעגוע והחסר ומה שהלך לבלי שוב. אז מה? טעיתי?