צירי לידה.. ספרותיים משהו

לאחר שנים של חיים מיום ליום, של פתיחת יומן וביצוע מטלות שונות-בין אם נקבעו אישית בין אם על-ידי אחרים, החליטה שהגיע הזמן לעזוב. היא צעדה אל האגף הניצב לה. בדרכה ראתה את עצמה קונה כרטיס-טיסה כדי להסתובב בעולם. אמנם כבר איננה ילדה, אבל מה שטוב לצעירים – טוב גם לה…

אני מחליטה לדבר עם הורי, טלפון לגן עדן. ראשון מרים אבא, שעזב אותי אחרון, אבל אני מבקשת לדבר עם אימא-דינה. היא אומרת לי שמתים רק פעם אחת, שלא אפחד ושלא אוהב את עצמי יותר מידי. "ודרך אגב", היא אומרת, "אל תמהרי להגיע לכאן – ממש לא מעניין פה, תשתעממי". ובצרפתית היא מוסיפה ש"החיים הם חתיכת חרא, בכל יום אוכלים מעט. מה שהיה הוא שיהיה". היא מחזירה אותי לאבא, והוא שואל אם אני רוצה עכשיו את אימא הודס. אני משיבה בחיוב והוא מוסר לה את הטלפון. אימא הדסה לא מדברת בכלל. אני שומעת את הנשימות שלה. "תעשי מה שצריך, ותנשכי את השפתיים, ככה יכאב פחות". היא נושמת ללא קול, כי מיתרי הקול שלה נכוו. לבסוף לא דיברתי עם אבא. הוא היה צריך ללכת למועדון הפנסיונרים.

זה חלק מהכיתוב שיהיה על הספר. מחר אני מבקרת בהוצאה. הסתכלות נוספת, אחרונה לפני שהספר מודפס, אלא אם כן אני מגלה טעות, או שהצבע של העטיפה לא יפה, או משהו אחר שעוד לא חשבתי עליו ויכול להתרחש.

צירים. אפשר להגיד צירי לידה.