המשימות, כמעט כמו כביסה על החבל

יש בקרים כאלה, שהמשימות שלי נמצאות בערימה אחת, בגיגית, מגולגלות בתוך עצמן ואחת סביב רעותה. וצריך לפרק, לתלות אותן על חבל, ממש כמו כביסה, ולהתבונן בהן תוך כדי תלייה, לחשוב רגע: זה מקדימה, זה מאחור, זה בשמש, זה לא בשמש. וכך צריכה גם אני לעשות, לא בכביסה, ממש במשימות חיות. ויש לי כל כך הרבה מזל, שהמטפורה הזו של כביסה ריחנית עומדת לעיני. מטפורה כזו כבר מתקשה למצוא את דרכה היום, בעולם של מייבשים. כמה כיף ונוסטלגי להסתכל אחורה בחיוך… אל מטפורה שכמעט עבר זמנה.

אחה"צ שלי מובנה יותר, הבוקר פנוי וכרגיל בבוקר כזה, אני יכולה לעצב אותו ביעילות וגם להעביר אותו בצורה פחות יעילה. יעילות המילה הזו מעצבנת לפעמים. למה צריך שאהיה יעילה? אימא שלי, שוב אימא שלי אשמה. וגם אבא שלי. הם היו הראשונים להסביר לי שחבל על הזמן. באמת חבל על הזמן, לא כמו הביטוי של היום.

מתאמצת לחשוב אם שכחתי משהו חשוב. האם הכל בגיגית שלי?

ושוב ההשקה חוזרת לראש שלי, כמו אותה ציפה, שלא פשוט לתלות: היום אחרי הצהרים, אני מבקרת בבית חיל האויר. אולי תהיה ההשקה שם? יש מקומות חניה בשפע, קל להגיע. האם יטריחו את עצמם התל אביבים? האם יגיעו הצפוניים? האם יהיה מספיק חם ואינטימי?

חוזרת להיות פרקטית ולבחון את כל הגיגית: צריך להוציא חשבוניות עסקה, צריך להוציא כסף מהבנק, צריך לשלם לעוזרת, צריך להתחיל לחשוב על  הספר הבא, וגם להשקיע בו יותר. כבר כמה חודשים הוא נמצא במקפיא ומתקשה לצאת. היום יום מנצח. והוא לא על החבל. אבל ביום חמישי הקרוב הוא עולה לסדר עדיפות גבוה. אמצא אותו בגיגית?

ככה מתחיל היום שלי. נראה איך יסתיים. את הליכת הבוקר אעשה מאוחר. אין שום דבר שמפריע. השמש לא חזקה. יכול להיות שאראה כביסה תלויה. חוסך חשמל וחוסך מים. והמים של היום, ממש שלא כמו המים של פעם.

איפה תהיה ההשקה? מתי?

           מתרוצצת סביב עניינים לגמרי לוגיסטיים: מחפשת מקום טוב להשקה.

צומת ספרים בדיזנגוף – מאד נחמדים, אבל אין אינטימיות ואין אפשרות להשקה ביום שישי.

עוברת מאחד לשני. בודקת. מחר אני מבקרת בשני מקומות.

חושבת על האורחים: שתהיה חניה, שיהיה נעים. שתהיה במה מוצלחת. שיתאים לאלה שמוציאים את התוכנית לפועל, ושיהיה נגיש, שאפשר יהיה לעלות, שיהיו מעליות אם למישהו קשה. שלכולם יהיה טוב. בכל זאת, אני סוחבת אנשים לחגוג איתי.

 ושלא כמו בר מצווה או חתונה – לא אוכלים (אירוע ללא אוכל, תארו לעצמכם!), תהיה הרמת כוסית, יהיו כמה בקבוקי משקה קל, קצת קרקרים.

ובעיקר – יהיה מצב רוח טוב!

 

 

נפילה על האספלט בקריית חיים – ממבט אחר – חוכמתו של חלון ג'והרי

קבלת משובים על הספר, מלמדת אותי את החשיבות של המבט האחר, כלומר, לא המבט שלי.  המבט האחר מגלה את הדברים שאני לא יודעת, לא רואה. חלון ג'והרי הישן והטוב מתעורר עכשיו לחיים, בצורה שלא היכרתי קודם. אני מניחה שאין כאן חדש, שהחלון הזה מוכר לכל מי שמציג את מרכולתו שהיא גם פרי יצירתו. הבדיחות הידועות סביב "למה התכוון המשורר"? שמספרות על זה שהמשורר בעצמו לא ידע את מה שמפרשיו אומרים – קורמות עור וגידים.

הנה, אני מקבלת מקוראת נאמנה מאד של הבלוג, ועכשיו של הספר, שקרוב לוודאי אפגוש בהשקה, את התאור הזה (מרשה לעצמי רק קצת, בסדר?):

"חד, חד" עלתה בראשי המילה לאורך קריאת הספר – ואח"כ ראיתי שהיא גם כתובה על גב עטיפתו. הכתיבה שלך באמת (כמו שכתבת פעם) פשוטה. היה לי פשוט ומכניס אורחים – ועם זאת המסרים שלך אינם מנסים לנחם ולרכך. דווקא התמונה הפשוטה מציגה את המציאות והעצב, ההתמודדות האינסופית, והאנושית, במערומיה. ההבדל הדקיק שבין נפילה וויתור לבין ההמשכה של החיים והחיות.

דקות לאחר סיומו, עכשיו אני מרגישה קצת כמו מישהו שנפל אל כביש האספלט החשוף שלך (אני מניחה שבסוף בנו כבישים בקרית חיים), ואת אומרת לו: "מהלומות ומכות הם מנת חיינו, נצרבות תחת העור. עכשיו לכי ותמשיכי בדרך".

מה אומר ומה אדבר? למשל, לא הייתי אומרת על הדברים שלי שהם חדים. לא הייתי יודעת להגיד את זה, בעיקר כי לא ראיתי, לא יכולתי לראות.

כן, יש משהו שמנסה להפשיט את מה שאני כותבת ולעשות אותו רזה, זה אני יודעת, אבל לא ידעתי שהתוצאה היא "חד", אחרי שהעורכת ראתה זאת כך, ועוד הוספת ופרטת, את הקוראת הנאמנה שלי – אני יודעת שכנראה הדברים שלי חדים.

וכל ההבדל עכשיו מסתכם בזה שאני יודעת שכך זה נתפס, אבל זה עוד לא חלק ממני. אם תבקשו להביא דוגמא לחדות – לא אוכל.

חייבת להתפנות לצעידת הבוקר שלי ולהתחלה של יום חדש. מפסיקה כאן את הפוסט הזה רק מסיבות טכניות.

אשוב בהקדם. 

מפשיר קרח סביב הלב

אמרה לי חברתי ש' שהסיפור: "הגלולה", שמופיע בספר, גרם לה לבכות. גיבורות הסיפור, מלבד המספרת, הם כלבה וחתולה, שתיהן שחורות כפחם.

אמרו פעם, הוסיפה, שספר טוב מפשיר את הקרח שסביב הלב. חשבתי שזו הגדרה מענינת, שהייתי רוצה שהספר, פריכיות אורז, יפשיר קרח שנמצא סביב הלב . לא כל הסיפורים צריכים להיות כאלה, אבל חלקם – בוודאי. גם חשבתי, שקרוב לוודאי שכל קורא, או קוראת, ימצא סיפור אחר כסיפור מפשיר.

חזרתי הביתה. קראתי שוב את הסיפור. גם היא חזרה לקרוא, היא רק בהתחלה. מחכה לשמוע ממנה עוד.

חשבתי שעצם הכתיבה הפשירה אותי במקומות מסויימים. נדמה לי שההתייחסות שלי לחלקים מסויימים בחויות שלי, בחיים, בכתיבה עצמה – השתנו, הופשרו.

מעניין לא פחות אם יש לצפות להקפאה. מה יכול להקפיא?

בינתיים מגיעות עוד ועוד ביקורות. הרבה מהן מרגשות. לא יודעת אם מותר לי לצטט, ואני עוד מחרישה.

חרציות

אין חרציות בחורף, חרציות מסמלות בשבילי את הקיץ. באחת הפעמים הראשונות שנסעתי עם בן הזוג שלי לטיול, עברנו בשדה של חרציות. הוא ירד, והכין לי צר ארוך, כעין צמה, בשיטה שהכיר בילדותו. לא שכחתי את הזר הזה.

אבל הפעם אני מביאה עוד קטע מהספר שלי, מפריכיות האורז, מאחד הסיפורים שנקרא חרציות: 

"..הוא קיבל אותה בחדר זר וריק, של מנהל שזכה ב-relocation ונסע אל מעבר לים. שמו התנוסס על הדלת. קלסרים עמדו על אחד המדפים. המחשב היה מחובר. המסך ריצד בכחול. ספל אישי של קפה עמד שם ועליו שרידי קפה. מהחלון ניבט הים. גלים סוערים נשברו אל שובר הגלים, שכבר מזמן נודע ככישלון שאוסף אליו את החול ומרדד את הבריכה שיצר.

על השולחן, בצנצנת קטנה של ריבה, עמדו שלוש חרציות. שוב חרציות.

"תראי", אמר, "החלטנו לפטר אותך…"

ובתודה לסטימצקי, דיזנגוף, ששמו את הספר במקום בולט

אחת הבעיות שכל ספר מתמודד איתן הוא עניין ההצגה של הספר. יש כאלה ששמים אותו על המדף, הרחק מן העין הציבורית, יש כאלה ששמים ששמים את הספר במקום בולט, ויש כאלה שלא מציגים אותו  בכלל ומחכים להזמנות של קוראים יודעים.

כמובן שאין זאת הבעיה של ספר של סופר/ת מוכר/ת. אלה מלווים בדרך כלל בתעשיה יחצ"נית ובמקום טוב על השולחן.

 

זו ההזדמנות להודות לסטימצקי, דיזנגוף, על המיקום שקבעו לפריכיות אורז. תודה. תודה גדולה. אריאלה חברתי, הייתה וראתה!

 

משוררים יוצאים מהמגרה בצומת ספרים

ערב. אני מתניעה את המכונית ויוצאת לצומת ספרים בדיזנגוף סנטר. הכביש ריק. אני רוצה להגיע מוקדם כדי שיהיה לי מקום. אחר כך אסף, מנהל החנות, אמר שהיו כמאתיים איש. יכול להיות. לא יודעת לספור אנשים מפוזרים. אבל כשהגעתי כבר לא ממש היה מקום, אם כי הכסאות החליפו יושבים. היו כאלה שבאו לשמוע, היו כאלה שבאו להזדהות, היו כאלה שבאו לקנות ומצאו עצמם באירוע והיו עוד. ולכן היו מקומות: צריך היה רק להמתין ולראות.

ראשון הדוברים והמנחה של הערב היה אלכס אנסקי. אין רווח בכתיבת שירה, אפילו יש הפסד, בוודאי כלכלי, הוא אמר. הרווח היחיד שהיה לפני שהחברה שלנו הייתה חברת רייטינג, היה רווח מוסרי. אנשים הלכו בדרכם לאורם של משוררים, היה להם כח מוסרי. אבל היום אין את כל אלה, ולכן כל השירה כולה היא עיסוק של מגירה.

אהבתי ביטויים שנאמרו. למשל: יהונתן גפן אמר על אשתו נורית, שהיא הייתה האישה הכי ארוכה שלו. כמובן שהתכוון למשך הנישואין שלו איתה, שהיה הכי ארוך מבין משכי הנישואין עם נשיו האחרות. והיו גם דברים שלא אהבתי. הוא אמר, שכל המשוררים אוהבים את הנשים צעירות ומתות. ייתכן שגם הסופרים. חשבתי שזה משפט מסוכן, בעידן של אלימות נגד נשים, ואחר כך אמרתי לעצמי שגם אני אוהבת את אימא שלי שנשארה צעירה כשמתה, לתמיד. ואולי יש בזה בכל זאת איזו תכונה אנושית לאהוב את המתים בעלי הפוטנציאל הלא ממומש, ולהעדיפם על פני הקמלים הממומשים.

מאד אהבתי את סבינה מסג, או עדולה, ומה שהיא אמרה והיה חדש לי: יש אקו שירה. כן, שירה אקולוגית. ועוד הוסיפה ואמרה שכל שיר שלה בא מבית מסוים, ממקום מסוים, ולא רק ממקום פנימי. עוד אמרה שמערכות יחסים עם נחל, חשובות לא פחות ממערכות יחסים עם אדם. משפט שממש התאהבתי בו היה : רחל ממררת בשיר. איזה משפט?! הייתי רוצה לפגוש אותה עוד.

וזהו. אפשר לכתוב עוד, ואני מניחה שיכתבו ויראו ויקראו. הייתה שם תקשורת, בוודאי.

סופו של הערב עבורי היה קצת פרוזאי: היה לי קר מאד במקום שישבתי. כל המיזוג אויר נשב על הכתפים שלי. קמתי, הסתובבתי, החלפתי כמה מילים עם שלומי, והלכתי לדרכי.

חשבתי שהמקום מרגש מידי כמקום להשקת הספר שלי, יותר מידי אנשים מסתובבים, פחות מידי כסאות נוחים. הייתי רוצה שהאורחים שלי בערב ההשקה – ישבו יותר בנח, הייתי רוצה להתרגש פחות. לעמוד בין 7000 ספרים בערך – זה קצת יותר מידי, הלב שלי – צריך לשמור גם עליו. ולכן – חושבת. עוד לא ממש בטוחה.

המכונית  נסעה כמעט מעצמה, הכביש היה ריק. לא טעיתי, והפניות שלקחתי בחושך התבררו כנכונות. תל אביב חייכה אלי עד שהגעתי לנתניה.

 

סבתא תדליקי לי את הכוכבים

בעצם אני כותבת כמעט כל הזמן בראש, גם כשאני לא כותבת ביד. למשל:

לפני יום התארחו אצלי שלושה מנכדי. הקטנה ביקשה שאשכב איתה עד שתרדם. עשיתי כך, שכבתי לידה וכמעט נרדמתי. אחר כך ביקש ממני הנכד השני, הגדול יותר: "סבתא, תדליקי לי את הכוכבים", "איזה כוכבים?" שאלתי. (הסתבר שביקש שאדליק לו ספוטים שמצויים בחלק מהתקרה. אני נוהגת להדליק אותם כשהוא מתארח אצלי לבדו, ואומרת לו שאם יש בעיה, בלילה, שילך לאורכם ויגיע לחדר השינה שלי).  אחרי כן ביקש הגדול בנכדי שאישן לידו כי יש לו סיוטים, וכך עשיתי… מאוחר בלילה, חזרתי לישון במיטה שלי. והנה יש כבר חומר לסיפור. איך הוא יהיה וכמה אהיה נאמנה לאמת – סיפור אחר ולא רלוונטי.

דוגמא נוספת: אני פוגשת את דליה, חברתי, באוניברסיטה (שתינו מלמדות את הפרקטיקום) והיא מספרת על מפגש עם הנכדה שלה שלא רצתה נשיקות. מיד אני נזכרת בספר ילדים על נשיקות ומציעה לה: למה שלא נכתוב ספר על נשיקות? היא מתלהבת ואני כבר מתחילה לתכנן את הצעדים הבאים… אולי, מי יודע?

דוגמא אחרת, אחרונה, לילית וממש עכשוית: בלילה חלמתי על אגם שלא ראיתי כמותו. המיקום של  האגם היה בפולין, בעיירה של אבי. בחלומי החלטתי לרדת אל האגם ושמתי לב שהשוליים שלו מיוחדים וצורה של תלמים עבים מקיפה אותו. צבעם היה כצבע החול אבל הטקסטורה הייתה כשל חימר ואולי של חומר וולקני. בחלום היססתי אם לרדת, אבל החלטתי לעשות זאת. ירדתי ופתאום שמתי לב שהתלמים רטובים. הבנתי שהאגם יכול להתרומם, בכעין גאות, הסתובבתי ורציתי לצאת ממנו, אפשר אפילו לומר – להימלט, אבל החימר הקשה עלי מאד. התעוררתי תוך שאני חושבת שאולי כדאי שאשאיר את הנעליים בחימר מה שיעזור להימלטות שלי. עוד בלילה, רגע לפני שנרדמתי שוב, אמרתי לעצמי: תכתבי את זה. הנה, אני כותבת. ועוד הוספתי: תזכרי את זה. הנה, אני זוכרת. אולי תורו של פריכיות אורז ב' הגיע?

הנה כך, אני כותבת כל הימים, אבל רק לעיתים רחוקות החויות שלי, החלומות שלי – הופכות לסיפורים.

הבן של יהודה

זהו הסיפור  הפותח את "פריכיות אורז", סיפור על מפגש בין יועצת ללקוח. מפגש שהפך לרע ולבסוף הגיע לסוף טוב. להלן ציטוט קטן: "זקפתי את קומתי ככל שיכולתי והמשכתי ללכת. כשחזרתי, נראה היה שחיכה לי, מכיוון ששיערתי מראש שאולי יעמוד שם, הגעתי מצידו השני של המטוס. ושוב ראיתי את עיניו מחפשות את המבט שלי ושוב לא השבתי"…

האם תרצה/תרצי לכתוב התחלה? סוף? בבקשה!

ערב של תרבות רוסית: אהרון קוטלר וליאוניד ספיבק

הגענו למתנ"ס אשכול פיס. צנוע מאד. כבר כתבתי עליו. אנשים מעטים הגיעו לקונצרט של זמרת הסופרן, אנאסטסיה קלוואן מהאופרה הישראלית, והמלווה שלה אלה פאסיק. המוזיקה הייתה נהדרת. גם ליאוניד, שמנהל את עמותת תרבות וזמן, הגניב שני קטעי מוזיקה.

בהפסקה ישב לו איש, ומכר ספרים. אפור שיער, רזה, נמוך. ניגשתי, שאלתי, בקושי דיבר עברית. הוא כותב שירים רוחניים שקשים מאד לתרגום, לדבריו. איכשהו הרגשתי שותפות, שני כותבים. אי אפשר היה לדבר הרבה בגלל מגבלות השפה והזמן. כשנפרדנו, השאיר בידי כרטיס ביקור. הסתבר שהוא מנגן על כלים לא שגרתיים. קל למצוא אותו, הוא הופיע הרבה בטלויזיה. איש קטן, בשוליים של הבידור.

הלכתי לקחת וופל מלא בשוקולד, יש שם כאלה בהפסקה, וחזרתי לאולם ששוב החשיך.

בסופו של האירוע, ליאוניד שכח את הפרחים, המאזינים נשארו עומדים חלקם על הרגליים, חלקם ביציאה, והזמרת חזרה לאולם. מחיאות כפיים, מילים חמות ולא מובנות, עוד מחיאות כפיים ויצאתי לקור.

בבית בדקתי את האתר של אהרון. שמעתי קצת מוזיקה על משור, בקבוק, משאבה ועוד. חשבתי על תרומת העולים מרוסיה לישראל, חשבתי על עולם שהוחלף באחר. הרהרתי. מה עוד ניתן לעשות? ואיכשהו הייתי עצובה.

 www.musicshow.co.il