האדרנלין מציף אותי. אומנם שבת, אבל זיו, העורכת של גוונים, אישה אחראית. היא ראתה מה שכתבתי, מרימה לי טלפון ומספרת לי שבידיה עותק תקין. אחרי שבבוקר גררתי בעצבנות את ערימת הספרים שלקחתי, חזרה למכונית, אני יורדת ופותחת את הבגאז'. הוא נענה לי מיד. ערימת הספרים שהכנסתי בכעס, מציצה אלי באופטימיות זהירה. אני עוברת עליהם אחד אחד. זה תקין, זה לא תקין, זה תקין, זה לא תקין. 11 עותקים פגומים, 34 עותקים תקינים. זיו אומרת לי שזו בעיה של בית הדפוס. אני מבינה: זו בעיה של בית הדפוס, אבל גם שלי, וגם של ההוצאה. מחר, למרות שלא תכננתי – אני מחזירה את הפגומים להוצאה. בהמשך – ההוצאה לא תוכל להוציא אפילו ספר אחד מבלי לבדוק אותו. הפגומים יחזרו לבית הדפוס. בית הדפוס ידפיס חדשים. ואם לא יהיו פגומים – הכל יהיה בסדר. אבן ירדה לי מהלב, נשארו קצת שריטות. אני מנסה להתנהג כאילו שמעתי צפירת הרגעה, אבל האדרנלין הזה, נשפך לסערה, והוא מעורר גלים. אולי אצליח לנוח, בערב יש לנו קונצרט.
לתינוק שלי יש רק צהבת…
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה