קוראת את הכתבה ב'גלריה' של הארץ, על ספרו החדש והמתורגם לעברית, של דניאל קלמן: מודדים את העולם. אין ספק ששוב מרימה את ראשה הקנאה הישנה והותיקה, במי שיודע לעשות את עבודת הכתיבה טוב כל כך: מתעמק במדענים ממאה שונה, לומד אותם, כותב אותם מחדש, ובורא אפשרויות חדשות. ואילו אני – מה? השקעתי שנים (טובות, יש לומר), בלמידת ובעיסוק במשהו מסוג אחר.
אף פעם לא אוכל לכתוב את מה שהוא כתב. מאוחר מידי. ואני מוריקה מקנאה.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה