הסופר

החתול הצהוב עומד ליד הדלת, שבע מאד, אבל רוצה להיכנס. הסופר פותח את הדלת, החתול ואני נכנסים, אני יושבת על קצה הכורסא, והחתול עולה על השולחן ומורד ממנו בגערה. הסופר לוקח את הספר לידיו בזהירות, כאילו יכול הנייר להישבר. מסתכל עליו בעיון, מלטף, בוחן את עוביו, מסתכל על המילים. כל מילה עוברת תחת מבטו, גולשת לאט, בשתיקה גדולה ומרעידה, עד שהיא מגיעה, משתקעת במוחו, מתרווחת שם, עד שהוא מגיב: יפה, הוא אומר, 200 עמודים. אחר כך הוא אומר שאפשר היה לרווח עוד קצת, להוריד שתי שורות. את יודעת, הוא מתחיל, ומספר לי סיפור: פעם, כשהוצאתי את הספר הראשון אמר לי סופר אחד שאפשר להיות סופר של ספר אחד ועדיין להחשב כסופר, והוא גם הביא לי דוגמאות, אבל אני חושב שזה לא המקרה שלך, ורק אני מעביר לך את מה שאמר לי אז… אני מחייכת ואומרת שאני כותבת כל הזמן. חלק קטן מהזמן על הנייר, וברוב הזמן אני כותבת בעל פה, בראש שלי… אני  משתתקת. הוא מתבונן שוב בשער, ומבקש שאשלח לו את התמונה האחרת.  לא, הוא לא ישתמש בה. אני מבטיחה לשלוח, ואומרת שאם ירצה יוכל להשתמש, רק להגיד לי. הוא מניד בראשו להסכמה.

אני מבינה: הוא אוהב את דמותה. והוא יודע למה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: