מצולמת

יוצאת להליכת בוקר עם ירדנה. לא שוכחת לקחת את הספר, ולא שוכחת לרשום הקדשה. ירדנה היא מהחברות היותר קרובות שלי. בכל בוקר כמעט אנחנו צועדות על המסלול הכמעט קבוע שלנו, ממנו רואים את הים, נושמות אויר וחברות. היא עובדת בבריאות הנפש, עו"סית, אנחנו מדברות על הא ודא ומה שביניהם. היא הייתה זו שהסכמתי שתבוא איתי (היא הציעה כל הזמן) לסימון (שם קוד ידוע למי שעברה סרטן שד ונזקקת להקרנות). היא מקבלת את הספר בחיוך גדול, כמו שמקבלים את התינוק של החברה. מסתכלת עליו, אומרת שיצא טוב, ואני מרגישה שהיא מאטה את הקצב ואומרת לה: תסתכלי אחר כך, עכשיו הולכים. ואז אני משמיעה מונולוג קטן שתמציתו מובאת כאן: אני שמחה שיש תמונה. תמונות זה חשוב. הנכדים שלי לא יודעים איך נראו הורי. למה שלא ידעו? לי יש תמונות של סבא וסבתא שלי, מצד אבי, שהגיעו עם האחים של אבי, שניצלו כי עלו לפניו והביאו מזכרות משפחתיות. ואין לי תמונות של הסבים מצד אימי, אבל רגע יש לי תמונה של אימה של סבתא שלי מצד אימי. וזה חשוב כל כך, הראיה הזו של השורשים. ההתבוננות באנשים שהורישו לי מפת גנים, הבגדים שלהם. המעמד שלהם. הכל חלק מההיסטוריה שלי.

עכשיו, כשאני כותבת, אני נזכרת בהם באהבה. חשוב לה להיסטוריה המשפחתית שתהיה מצולמת. אחרת היא נעלמת. והים שאני רואה מהחלון, מרכין ראש ומודיע לי שאכן, נכון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: