משוררים יוצאים מהמגרה בצומת ספרים

ערב. אני מתניעה את המכונית ויוצאת לצומת ספרים בדיזנגוף סנטר. הכביש ריק. אני רוצה להגיע מוקדם כדי שיהיה לי מקום. אחר כך אסף, מנהל החנות, אמר שהיו כמאתיים איש. יכול להיות. לא יודעת לספור אנשים מפוזרים. אבל כשהגעתי כבר לא ממש היה מקום, אם כי הכסאות החליפו יושבים. היו כאלה שבאו לשמוע, היו כאלה שבאו להזדהות, היו כאלה שבאו לקנות ומצאו עצמם באירוע והיו עוד. ולכן היו מקומות: צריך היה רק להמתין ולראות.

ראשון הדוברים והמנחה של הערב היה אלכס אנסקי. אין רווח בכתיבת שירה, אפילו יש הפסד, בוודאי כלכלי, הוא אמר. הרווח היחיד שהיה לפני שהחברה שלנו הייתה חברת רייטינג, היה רווח מוסרי. אנשים הלכו בדרכם לאורם של משוררים, היה להם כח מוסרי. אבל היום אין את כל אלה, ולכן כל השירה כולה היא עיסוק של מגירה.

אהבתי ביטויים שנאמרו. למשל: יהונתן גפן אמר על אשתו נורית, שהיא הייתה האישה הכי ארוכה שלו. כמובן שהתכוון למשך הנישואין שלו איתה, שהיה הכי ארוך מבין משכי הנישואין עם נשיו האחרות. והיו גם דברים שלא אהבתי. הוא אמר, שכל המשוררים אוהבים את הנשים צעירות ומתות. ייתכן שגם הסופרים. חשבתי שזה משפט מסוכן, בעידן של אלימות נגד נשים, ואחר כך אמרתי לעצמי שגם אני אוהבת את אימא שלי שנשארה צעירה כשמתה, לתמיד. ואולי יש בזה בכל זאת איזו תכונה אנושית לאהוב את המתים בעלי הפוטנציאל הלא ממומש, ולהעדיפם על פני הקמלים הממומשים.

מאד אהבתי את סבינה מסג, או עדולה, ומה שהיא אמרה והיה חדש לי: יש אקו שירה. כן, שירה אקולוגית. ועוד הוסיפה ואמרה שכל שיר שלה בא מבית מסוים, ממקום מסוים, ולא רק ממקום פנימי. עוד אמרה שמערכות יחסים עם נחל, חשובות לא פחות ממערכות יחסים עם אדם. משפט שממש התאהבתי בו היה : רחל ממררת בשיר. איזה משפט?! הייתי רוצה לפגוש אותה עוד.

וזהו. אפשר לכתוב עוד, ואני מניחה שיכתבו ויראו ויקראו. הייתה שם תקשורת, בוודאי.

סופו של הערב עבורי היה קצת פרוזאי: היה לי קר מאד במקום שישבתי. כל המיזוג אויר נשב על הכתפים שלי. קמתי, הסתובבתי, החלפתי כמה מילים עם שלומי, והלכתי לדרכי.

חשבתי שהמקום מרגש מידי כמקום להשקת הספר שלי, יותר מידי אנשים מסתובבים, פחות מידי כסאות נוחים. הייתי רוצה שהאורחים שלי בערב ההשקה – ישבו יותר בנח, הייתי רוצה להתרגש פחות. לעמוד בין 7000 ספרים בערך – זה קצת יותר מידי, הלב שלי – צריך לשמור גם עליו. ולכן – חושבת. עוד לא ממש בטוחה.

המכונית  נסעה כמעט מעצמה, הכביש היה ריק. לא טעיתי, והפניות שלקחתי בחושך התבררו כנכונות. תל אביב חייכה אלי עד שהגעתי לנתניה.