נפילה על האספלט בקריית חיים – ממבט אחר – חוכמתו של חלון ג'והרי

קבלת משובים על הספר, מלמדת אותי את החשיבות של המבט האחר, כלומר, לא המבט שלי.  המבט האחר מגלה את הדברים שאני לא יודעת, לא רואה. חלון ג'והרי הישן והטוב מתעורר עכשיו לחיים, בצורה שלא היכרתי קודם. אני מניחה שאין כאן חדש, שהחלון הזה מוכר לכל מי שמציג את מרכולתו שהיא גם פרי יצירתו. הבדיחות הידועות סביב "למה התכוון המשורר"? שמספרות על זה שהמשורר בעצמו לא ידע את מה שמפרשיו אומרים – קורמות עור וגידים.

הנה, אני מקבלת מקוראת נאמנה מאד של הבלוג, ועכשיו של הספר, שקרוב לוודאי אפגוש בהשקה, את התאור הזה (מרשה לעצמי רק קצת, בסדר?):

"חד, חד" עלתה בראשי המילה לאורך קריאת הספר – ואח"כ ראיתי שהיא גם כתובה על גב עטיפתו. הכתיבה שלך באמת (כמו שכתבת פעם) פשוטה. היה לי פשוט ומכניס אורחים – ועם זאת המסרים שלך אינם מנסים לנחם ולרכך. דווקא התמונה הפשוטה מציגה את המציאות והעצב, ההתמודדות האינסופית, והאנושית, במערומיה. ההבדל הדקיק שבין נפילה וויתור לבין ההמשכה של החיים והחיות.

דקות לאחר סיומו, עכשיו אני מרגישה קצת כמו מישהו שנפל אל כביש האספלט החשוף שלך (אני מניחה שבסוף בנו כבישים בקרית חיים), ואת אומרת לו: "מהלומות ומכות הם מנת חיינו, נצרבות תחת העור. עכשיו לכי ותמשיכי בדרך".

מה אומר ומה אדבר? למשל, לא הייתי אומרת על הדברים שלי שהם חדים. לא הייתי יודעת להגיד את זה, בעיקר כי לא ראיתי, לא יכולתי לראות.

כן, יש משהו שמנסה להפשיט את מה שאני כותבת ולעשות אותו רזה, זה אני יודעת, אבל לא ידעתי שהתוצאה היא "חד", אחרי שהעורכת ראתה זאת כך, ועוד הוספת ופרטת, את הקוראת הנאמנה שלי – אני יודעת שכנראה הדברים שלי חדים.

וכל ההבדל עכשיו מסתכם בזה שאני יודעת שכך זה נתפס, אבל זה עוד לא חלק ממני. אם תבקשו להביא דוגמא לחדות – לא אוכל.

חייבת להתפנות לצעידת הבוקר שלי ולהתחלה של יום חדש. מפסיקה כאן את הפוסט הזה רק מסיבות טכניות.

אשוב בהקדם.