Archive for נובמבר, 2009

פריכיות אורז – ביקורת של ירדנה

נובמבר 22, 2009

"….היתה לי הזדמנות לשקוע בסיפורי ספרך,  כשאין אף אחד בבית, ובאמת את סופרת לרוחי,

 קצר , עיניני, אפילו קצת חושפני, שמוסיף קורטוב של טעם בגלל חוסר הציפיה שלי, מצבי חיים אמיתיים שמשאירים אותי מסוקרנת לגבי הסיפור הנוכחי, ולקראת הסיפור הבא.

 ראוי להערצה, וכל הכבוד לך, לדעתי יכולת כבר להתחיל  בגיל 12 ,אך העיקר שתמשיכי כך.  נראה לי שלעיקר , החלק המשפחתי טרם הגעתי, אך זה ודאי יהיה עוד היום".                        

זו הביקורת הכתובה הראשונה לה זכה הספר.

שני מירשמים מאיסטנבול: תה אורגני וסודה צבעונית

נובמבר 21, 2009

ההגשה באיסטנבול, במסעדות שביקרתי בהן, מצטיינת באסתטיקה מהממת. קחו למשל את התה החם והאורגני שמזגו לי במסעדה של האוניברסיטה של הבוספורוס: ספל גדול ולבן, 4 גרעיני הל, חצי מקל קינמון, כפית דבש, צפורן אחת או שתיים, גבעול נענע טרי, פרוסת לימון דקיקה, ועל הכל: מים רותחים.

התוצאה: מיד כשישבתי לשולחן ביקשתי שיביאו לי את המשקה המענג והריחני הזה. הם רצו להשאיר אותו לסוף, אחרי מרקי העדשים הכתומים (שיד אוהבת הוסיפה להם נענע יבשה) והממולאים, וכל הטוב האחר, אבל לא הסכמתי. הריח והטעם ליוו אותי במהלך כל הארוחה.

ובאחד המולים הגדולים שאליו הגעתי בלילה אחד, עייפה מיום העבודה, ביקשתי סודה. היא הוגשה לי בספל זכוכית יפהפה. בפנים שטו להם בשלווה גרעיני רימון אדומים שנראו כפנינים, פלחים דקיקים של תפוח, תפוז ולימון. ביקשתי עוד ספל כזה ושליתי את הרימונים עד לסופם. היה חביב, פשוט, ושונה.

פשוט, נכון? אימצתי בחום.

מתחילות להגיע תגובות

נובמבר 20, 2009

כן, הן מתחילות להגיע, והן מרגשות. התגובות טובות מאד, מדברות על ספר מרגש. אני אוהבת לשמוע את מה שיש לקוראים להגיד. בינתיים שמעתי בעיקר מקוראות. אני שמחה לזה מאד. כמו אימא ששומעת שאומרים לה שהילד התפתח יפה. ומה עם הביקורת? כשתבוא – תבוא.

בימים האחרונים לא כתבתי הרבה, רק סקיצות, הימים עסוקים, אני מנסה לחזור לשגרת הכתיבה. היא נותנת לי בטחון, רוגע.

הסטודנטים שלי הציגו היום עבודות יפות, אני שמחה בגדילה שלהם. אחת העבודות עסקה ב"מודעות" בגשטלט, עבודה אחרת עסקה בקשר שבין גשטלט לגישה הנרטיבית.

אהבתי, במיוחד את מה שהתפתח לאחר מכן. מעניין. מחדד. גם לי.

בקריאה חוזרת של הפוסט, הוא נראה פשוט. כן, כותבת פשוט. אוהבת את זה. ואולי – פשוט מידי?

ואי אפשר לסיים את היום בלי להגיד שהתחילו להגיע תמונות מהחויה התורכית האחרונה. אולי אעביר, אחת שאוהב.

 

שבתי הביתה

נובמבר 19, 2009

שניאור שעשע אותי במטוס העמוס והצפוף. המטוס יצא באחור של שעה וחצי, הדיילות לא הסתדרו עם המטלות והמגשים האחרונים הוגשו כשהנחיתה התחילה. שלא לדבר על כל המגשים שנדחפו מתחת למושבים. איזה בלגן! הנוסעים הדתיים לא מצאו את המנות שהזמינו ואלה שקיבלו אותן אמרו שהן דומות למנות קרב. רק שניאור שישב לידי, תינוק בן 8.5 חודשים לזוג מקסים של חסידי חב"ד שעשע אותי. מחר בבוקר – יום עבודה רגיל, עם רחת לוקום שהבאתי לסטודנטים, גשטלט בישראל, לא בתורכיה, ואני כל כך שמחה, גם על זה שהיה וגם על זה שיהיה מחר.

החגיגה שמחכה לי עכשיו: יומולדת של נכדי שיהיה בן 14, ואחר כך – ההשקה של הפריכיות שלי. וכבר קיבלתי תגובות חמות ראשונות. מאד משמח. יש בשביל מה!

מסיבה שלשום ומסיבה אתמול

נובמבר 19, 2009

יושבת בחדר שלי, שיכול היה להיות בכל מקום ובכל מלון. הסי-אן-אן מעביר את החדשות העולמיות ואני רואה תקצירים של ביקור אובמה בחלק המזרחי של העולם, חגיגות של 20 שנה למהפכת הקטיפה ואת ההשבעה של נשיא אפגני חדש. ממולי, על הקיר, תמונה של בית בודד, מקומי, בצבעי מים חלושים, ומימיני תמונה דומה בצבעים חומים יותר. מיטה אחת הוצאה מהחדר שלי אתמול והוא נראה חסר יותר, סימיטרי פחות, ואולי משקף במשהו את מצב הרוח שלי.

רק אתמול כיביתי נר על עוגת שוקולד נחמדה שהוגשה לי בסוף ארוחה במרכז הגדול והחדש, אחד מיני רבים באיסטנבול, במסעדה שהאוכל בה מזכיר את האוכל בכל מקום בעולם: סלט עם גבינת עיזים, או סלט קיסר, או ניסואז, וכמובן שגם פיצות ופסטות, וצריך להזכיר לעצמי שאני בתורכיה ולא במקום אחר. נשים אלגנטיות יתר על המידה, דקות, בלונדניות ובעלות מבטא רוסי, נשענות על גברים מקומיים ואחרים, ואומרים לי כאן שזה כלל: אם האישה נראית כמו דוגמנית ולבושה טוב מידי – היא מרוסיה. העולם מתכוץ וכולם נמצאים בכל. ובל זאת הפתיעו ולתוך מי הסודה שלי הכניסו גרעיני רימונים, פלחים דקים של תפוח ותפוז, ואני לוגמת ומתבוננת..

ערב קודם טיפסתי במעלה מדרגות תלולות שאף אחת מהן לא דומה לרעותה, למסיבה רבת משתתפים במסעדה, ברובע מתחדש של העיר. בחוץ ישבו אנשים בבתי קפה קטנים ורבים, אבל אנחנו טיפסנו לקומה שלנו, לגמרי שלנו. על השולחן כבר היו מתאבנים בצלחות אישיות וגם בצלחות מרכזיות. הדגים הגיעו אחר כך: דגי העונה שאני לא יודעת לחזור על שמם. קצת לפני הדגים שלוו בעראק העלו החברים אקורדיון אדום והניחו אותי כמעט מאחורי. אחר כך העלו איש כבד מאד במשקל, זקן מאד אמרו לי, בן יותר משבעים. ובאמת ראיתי את האיש מתקשה ללכת אחרי הטיפוס, כבד גוף מאד, בעל חיוך ענק ושיניים של פנינים, חדשות לגמרי ומושלמות. ראשו היה רחב מאד ליד הצוואר המלא והמבוסס והלך ונעשה צר למעלה בקודקוד, עינייו צחקו ופני היו חלקים לגמרי. מצחו היה קצר יחסית והשיער שלו ישב תלמים תלמים חרושים על הראש, מלפנים לבנים יותר ומאחור שחורים יותר. הוא ניגן ושר, קודם נעימות מערביות, אחר כך הבה נגילה ושלום עליכם – לכבודי, ולבסוף שירים תורכיים אוהבים. הנה ככה מכבדים התורכים את אורחיהם: אוכל, שירים זרים ורק לבסוף – פותחים את הדלת לשירי המקום. כמה אנשים עלו על הכסאות, אחת מהמשתתפות בתוכנית שלנו, פינאר, שלמדה אצל המורה הכי טובה באיסטנבול – רקדה עכשיו ריקודי בטן. מולה עמד בולנט, כבד גוף, מעוות בפניו בגלל אירוע מוחי קטן, והרעיד את גופו בריקוד מולה. הרוחות התלהטו. כולם שרו, התחבקו. הפכנו לשרשרת ארוכה.

השבתי להם בהבה נגילה רוקד, ואחרי שצולמתי ללא הפסקה רוקדת את מה שעשיתי בעבר בקלילות, ישבתי שוב במקום, מרגישה שאכן אני קצת יותר אחת משלהם. בין לבין חשבתי על גורלו של האיש ורגשות של רחמים וחמלה מילאו אותי מתבוננת בידיים הנפוחות שלו, נעות על פני האקורדיון לרגעים, באחרים הוא חוזר לעצמו בשקט על מילים של שיר, מחייך כל העת, נע רק במידה המחייבת, כולו נוקשה ותפוס בתוך שריריו ועצמותיו.

והבוקר במלון, כבר ללא מסיבות, המזוודה כבר ארוזה, כל החגיגות מאחורי, עמיתתי טרייסי נסעה אתמול וקרוב לוודאי שהיא כבר בוושינגון דיסי, דורותי נסעה הבוקר וקונה אולי ממש עכשיו קצת רחת לוקום להביא הביתה, ואילו אני נשארתי, מותירה את חברי התורכים לשוב אל היום יום שלהם.

ומה שנותר הוא לסכם את הנסיעה. ראשי פרקים של חויה תורכית: לימוזינה משדה התעופה שטועה ברחובות איסטנבול, קידוש של שבת, התחלת עבודה, קונפליקטים בקרב הצוות המלמד, קונפליקטים בין הלומדים, הצלחות, כשלונות, לקוחות חיצוניים, מסיבות וסיום. ארוחה אחרונה על גג העולם, ליד השחף, ירידה לצורך אריזה ועוד כמה שעות נסיעה.

שלום לאיסנבטל. נשארתי עם טעם של עוד ועם אדוות של אושר.

יום הולדת 63 על גג המלון באיסטנבול

נובמבר 18, 2009

יושבת לארוחת בוקר. השחף מנקר בחלון, אבל אני לא פותחת לו. ספינות כבדות עוברות מכאן לשם, ומדגישות בצבעיהן את המים הכחולים. הבוספורוס צפוף הבוקר. מזג האויר השתפר והשמש זורחת. המלצר מחייך אלי ומגיע עם הקפה, הוא יודע כבר בדיוק מה אני אוהבת.
מסתכלת וחושבת: אני מאושרת, מה רע לי? יש לי נוף נהדר, גדלתי בשנה ואני מרגישה חיה כל כך, עוד מעט תצטרף חברתי לעבודה ונצא יחד לעוד יום של סדנא, והם יחגגו לי, אני בטוחה, כבר רואה שיש לה ביד חבילה קטנה ורודה, ואני יודעת שאני ממוענת – אבל עושה עצמי לא רואה.
הנהג במונית הצהובה לוקח אותנו דרך בבק, וספינותיה ודייגיה, אל הפניה שמאלה לבית הקברות, ומשם בשביל המרוצף שמכאיב לנהגי המוניות בגב – עד לאוניברסיטה של הבוספורוס.
שירה של יומולדת שמח בתורכית מקבלת את פני. רחוקה מאהובי בבית, אבל מקבלת את מנת האהבה העברית דרך האסמסים, המחשב והטלפון ששכחתי לסגור.
אני מאושרת. יש לי יום טוב ושום דבר לא יכול לקלקל אותו.
בערב אערוך הכנות, אולי נעבוד עוד קצת, אבל הסיום מתקרב. מחר בערב אני ישנה במיטה שלי בבית. כמה טוב!

תובנות מן העבודה באיסטנבול

נובמבר 17, 2009

כמה תובנות מהעבודה כאן:
1. הכבוד המזרח תיכוני משחק גם כאן את משחקיו (בכיתת הלימוד).
2. כל מה שלמדתי פעם, יכול להופיע כחומר חשוב בהוראה. הבעיה היא הזיכרון שלי.. חבל שאני לא זוכרת יותר.
3. גישת הגשטלט ישימה ופרקטית מאד, רואים תוצאות.
4. אני שונאת להשאיר קבוצות באמצע, את הקבוצה הזו לא אפגוש במועד הבאה שתיפגש בו (ינואר), וחבל. הייתי רוצה לראות עוד קפיצת מדרגה.
5. אני משאירה את זה לבאים אחרי, ויש לי על מי לסמוך.
6. אין כמו אוניברסיטת בוספורוס, לנוף יפה, לשקט, לאוכל מעולה, לחדרים נקיים ונעימים.
7. מי שיש לו כסף, יכול לעשות באיסטנבול חיים משוגעים, ויש כאלה. הערב אחוש את זה במסיבה.
8. כמה מיליוני דולרים יאפשרו לכם לקנות בית שצופה לבוספורוס. אין כאן מציאות…
9. העולם הערבי כולו נמצא כאן, אם כי החורף הבריח כמה עולי רגל שדרכם מובילה למכה.
10. לא מרגישים פה, בחדר שלנו, את המתח של תורכיה – ישראל. כן שומעים על המתח בין התושבים לממשלה.

זהו, עשר תובנות מהירות לבינתיים וייתכן שיהיו עוד…

חוזרת ארצה בעוד שלושה ימים. מצוין.

היום: עבודה מיוחדת

נובמבר 16, 2009

הלקוחות שלי פוגשים היום לקוחות שלהם. אני ואנחנו שם לעזור וללמד. העבודה הכי מרגשת, בגלל המורכבות של המפגש. הבימוי עליהם. אני רק צריכה להקשיב ולהעיר. אנגלית של לא ילידים יכולה להיות מסובכת יותר. נדרשת הרבה אינטליגנציה רגשית והבנה ששגיאות אפשריות. נדרשת גמישות גבוהה. כותבת כאן פרק נוסף ביחסים שלי עם האנשים החמים האלה. שולחת ארצה את הגשם המקומי, שהוא מזרזף לו באיטיות על כל הירוק והכחול שכאן. שיהיה בוקר טוב בישראל!

יושבת מול אחת הגבעות של איסטנבול

נובמבר 14, 2009

יושבת על אחת מהשבע, רצפת פרקט, בחוץ הכל ירוק ומתכונן לשינויים במזג האויר, אלה עוד יבואו. העצים חלקם מוכרים: הנה התאנה, וחלקם לא מוכרים, יש להם ארשת צפונית יותר. כמו תמיד אני מופתעת כמה טוב לי כאן. אנשים חמים וטובים באמצע הדרך. רק הנסיעה המטורפת של אתמול משדה התעופה, מזכירה לי שיכולות להיות גם צרות… לקחתי לי נהג שהוביל אותי ברחובות – ללא ידיעה לאן צריך להגיע. קרא את הנייר שנתתי לו, בתורכית טהורה, אבל הוא לא הבין. בסוף הגעתי, ישר אל הבית החם של גילה ואיזי, ישר לקידוש של שבת ולארוח ליל שישי נהדרת.    

 והבוקר אני בעבודה. רואה, כאמור את אחת מהגבעות, ומנצלת את ההזדמנות שהלומדים  מתרגלים כדי לכתוב כמה מילים.

הבוקר למדתי שיש כאן ארוע של השקה שח הספר שלי. אף אחד לא יקנה כלום חוץ מהפרופסור שכבר הזמין אצלי ספרים שלעולם לא יקרא, אבל ירצה לשלוח למכריו הישראלים. לא יודעת איך תהיה ההשקה, לא תכננתי אותה. רק חברים טובים יודעים לשמח ככה.

איזי ביקש וקיבל עותק של פריכיות אורז, ובעוד כולם עסוקים אתמול בשיחת חולין או קודש, סביב לשולחן, הקראתי לו בעברית איטית את הכתוב על העטיפה. איזי הבטיח שיקרא. הוא קורא טוב מאד ולאט.

אני מרגישה ברת מזל גדול שאני כאן, מול חברים ולומדים. ובחוץ, מנהלת איסטנבול חיים שוקקים וקרירים יותר. 4 מעלות ולא אחת יותר, אפרפר, ללא גשם.

ארזתי שתי פריכיות אורז במזוודה

נובמבר 13, 2009

נוסעת לאיסטנבול. גוון תאסוף אותי וניסע ליום של עבודה במכללה למנהל בראשון. אחר כך נוותר על שעת קבלה ואצא לדרכי באיסטנבול. שתי פריכיות אורז ארוזות אצלי מאתמול בערב, נותר רק לסגור את המזוודה. ספר אחד תקבל גילה, שבעלה איזי יקרא אותו, כיוון שהוא יודע עברית, ספר שני אולי ינתן במתנה לדורותי, שלא יודעת עברית, אבל נראה. בנוסף אני מביאה איתי לחברים שאפגוש עותקים של ספריה של ויסלבה שימבורסקה, באנגלית. קניתי אותם בנסיעה האחרונה שלי לפולין.

איכשהו נראית לי הנסיעה יותר ספרותית מתמיד. אחרי הצלחה גדולה שהיה למפגש באיסטנבול, שבו עבדתי עם הנוכחים על שיר, אביא הפעם עבודה עם סיפור. נראה. אולי יהיה לי מה לספר כאן.

מקווה שאיסטנבול תאיר לי פנים, כרגיל. אני בטוחה שהשחף שלי כבר מחכה לי, וכך גם העגבניות באלאדי והגבינות המקומיות. בבוספורוס עוברות הספינות הגדולות והן מחכות שאגיע כבר.