פגישות בחנויות ספרים

סטימצקי נתניה. המוכרת אומרת לי שמוכרים יפה. אני שמחה. כיוון שאני בדרך צפונה, אני עוצרת באמצע הדרך. בסטימצקי שואלת אותי המוכרת: באת לראות את הספר שלך? אני שואלת: איך את יודעת? והיא מספרת לי שעשתה את העיצובים בהעוגנפלסט. הייתי יועצת ארגונית במקום. אנחנו מושחחות על מה שהיה.

 אני ניגשת גם לצומת ספרים. המוכרת שואלת אותי כשאני מבקשת את פריכיות האורז, את קשורה לרובינשטיין? כן, אני קשורה. מסתבר שהיא קרובת משפחה. סבתה ניתקה איתי את הקשר. פתחתי את העמוד המתאים והראיתי לה סיפור קצר על סבה שהיה בן דוד יקר.

למותר לציין שהתרגשתי. 3 חנויות, 3 התרגשויות.

Role Analysis פריכיות אורז ו…

הסטודנטית שלי, זהבה, מסבירה לכיתה מה תהיה ההתמחות העתידית שלה. אני נהנית מכל רגע. ופתאום מבינה: בעצם, פריכיות אורז, הספר שלי, שיושק בשבוע הבא בדיוק יכול לתת לכל פסיכולוג/ית, עובד/ת סוציאלי/ת קליני/ת וכו' – את כל מה שהוא/היא צריך/ה כמעט כדי לבצע ניתוח תפקיד מושלם.

כיף. עליסה בארץ המראות, בכל יום אני רואה את הספר ו/או חלקיו במראה אחרת, רק בשביל זה צריך היה לכתוב, ולייצר איזו תבנית חדשה שלא הייתה עד אז.

שבועת היפוקרטס בעידן השיווק

"דו"ח חדש של משרד הבריאות מצביע על קשר בין חברות התרופות לאיגודים מקצועיים של רופאים, שהמליצו על הכנסת תרופות לסל הבריאות, ולארגוני חולים, שקראו להכנסת תרופות לסל, בין היתר באמצעות הפגנות מחוץ לישיבות ועדת הסל. הדו"ח מפרט את מספר התרומות שהעבירו חברות התרופות לגופים רפואיים בישראל במחצית הראשונה של 2009, מבלי לציין את סכום הכסף שהועבר בכל תרומה. זהו הדו"ח השני מסוג זה שמוציא משרד הבריאות. בראש רשימת החברות שתרמו למספר הגופים הגבוה ביותר: חברת התרופות יאנסן סילאג, שתרמה בחמשת החודשים האחרונים ל-46 גופים במערכת הבריאות; אסטרה זנקה, שתרמה ל-42 גופים; ניאופארם, שתרמה ל-40 גופים, וחברות רוש ומעבדות רפא שתרמו ל-38 גופים כל אחת".

זה מה שפורסם בהארץ היום.

והיפוקרטס, מה הוא היה אומר? לא יודעת. אולי השבועה הייתה מחוירה. שיווק אגרסיבי של חברות התרופות הוא עניין ידוע, מוכר ואפילו מקובל. בעידן של שיווק אגרסיבי מצד אחד והיעדר משאבים מן הצד השני, שבועת היפוקרטס מתחילה להחוויר.

בימים ההם שלפני הספירה, כשהיפוקרטס הזקן שנחשב לאבי הרפואה המערבית, חי לו, לא הייתה טכנולוגיה כזו, ולא היו כל כך הרבה תרופות, לא היו שינויים מהירים, ולא הייתה תקשורת מהירה כל כך. אנשים חיו פחות, והרופאים עבדו אחרת. בשבועה התחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית.

העולם השתנה, לענייני האתיקה צריך להוסיף עכשיו סעיפים וסעיפי משנה. סעיפים שקשורים למותר ולאסור ביחס לשיווק ולחברות שמשווקות תרופות וטכנולוגיה – הוא הכרח.

אני רוצה לקוות שאף אחת מהתרופות שקיבלתי, לא ניתנה לי תוך שיקולים מסחריים וזרים. והאמת שדי קשה לי להאמין שהכל היה נקי. איפה שהוא מתגנבת לליבי התחושה שגם אני בלעתי כמה דברים מיותרים ו/או אחרים ממה שהייתי באמת צריכה. ולגבי הסל, הייתי צריכה להיאבק. והאם לא היו גם בו שיקולים זרים?

מה שבטוח שהאמונה ברופאים – לא מה שהייתה. ויש לזה סיבות. מה היה היפוקרטס  אומר? לא יודעת. ואולי השבועה הייתה מאדימה.

מלטפים את אלי רייפמן ברכות

הטלויזיה שלי מראה מעט מן החדשות. עוד תאונת דרכים, הפעם בין רכבת למכונית, והתוצאה היא הרוג אחד ומי יודע מה עוד. מראיינים גם את הנוסע שהציל מטוס ממחבל, והוא הבין את זה די מהר, וקפץ על המחבל העולה באש, ועצר.

אחר כך מראים את אלי רייפמן. הוא צועד לו במן פוזת גוף של כאילו לא איכפת לו, או שאולי אכפת לו מאד והתנועות האלה הן ביטוי להיפך, לאיזו חרדה. מידי פעם עוצרים אותו, מלטפים את כתפיו ונוגעים בו ברכות, אנשים במדים, הסוהרים שסביבו.

חשבתי על  המגע הרך הזה, שלדעתי שמור לאנשים מיוחדים. ואלי רייפמן מגיב להם, מבלי לשים לב, מבלי לעצור לרגע, רק ככה, מתכוון למקום הנכון. כמעט רכות של אימא, הייתי אומרת שיש לסוהרים. ומשהו בזה נגע לליבי.

איכויות של בוקר

הייתי רוצה לאמץ את מה שעושה אגי משעול: לקום כל בוקר, וכשהראש עוד לא ממש בהיר, לכתוב שיר. לחבר בין מה שהולך ומתהווה היום, לבין מה שעבר על המח בלילה, לאפשר למצבים של בין תודעות להתבטא. לאפשר למח לשחות במרק הקוסמי, לפגוש חולמים אחרים. להיות מרילין ולהסתובב במסיבות עם שמלות ערב שחורות וגרמי כנפיים.

אבל זה לא פשוט. כשאני קמה בבוקר, יש משהו אפוף מידי בראש שלי. זה לא ממש מצליח. המקסימום שאני יכולה – הוא מה שאני עושה, ועכשיו.

הבוקר קמתי מאוחר, אבל לא מאוחר מידי. יודעת שעוד פחות משבועיים ההשקה. ואחר כך אני כבר רוצה להתעמק בהמשך כתיבה.

נכנסתי לבלוג של בני ציפר ומצאתי שהמחנה באושויץ צריך להתפרק

כן, ככה זה היה והתעצבתי אל ליבי מאד. אגיב בקצרה, כי להתייחס לכל מילה שלך, זה גם די מעצבן:

אתה מבקש לפרק את המחנה כדי "לשים קץ לכל מקדש הזוועה הזה שמפרנס את האובססיות הישראליות והעולמיות זה שנים, בתירוץ ש"צריך לזכור כדי שזה לא יחזור על עצמו". לא יודעת מאיפה החיבור הברור כל כך שאתה עושה בין המקדש לפרנוס הזוועה. התפלאתי על הנוסחה הזו. האם אין כאן אובססיה שלך?

ואיך אתה יודע בני, מה מפרנס את מה? יש לך איזה מדע כזה שעוזר לנו להכיר ב"אמת" הזו? בדיוק כמו שאמרת?

לא היית שם, אבל היית במקומות אחרים (זכנהוזן, דכאו ועוד אחד ששכחת את שמו).

אני הייתי שם, וגם בדכאו. דכאו נראה כמו מחנה צופים בערך, וכנראה שכך רצו שיראה. אבל באושוויץ עמדתי נפעמת מול השיער ששימש ליצירת בדים. יש מויזאון טקסטיל בארה"ב, אתה חושב שכדאי לשלוח לשם את ה"מוצר"? אולי בתור עוד אחת מההמצאות (אולי הפחות יפות, אבל בכל זאת), שאנשים הרהיבו עוז וייצרו?

ואת הנעליים, המוני הנעליים שראיתי שם, אולי לשלוח למוזיאון הנעליים בטורונטו? מה אתה אומר?

במחשבה נוספת, גם לרוע מגיע מוזיאון ואושוויץ הוא מוזיאון הרוע והוא לא היחיד. כל יצירה שבו, הושקע בה דם רב, ולכל יצירה שתראה  שם – יש סיפור, ואני תמהה מאד על איש אשכולות, אוהב ספורים וספר – שמוכן לפרק מקום כזה. במקום זה אני מציעה לך לחכות לאביב ולהגיע לשם. ייתכן שעד אז גם ישיבו את השלט למקומו.

מצטערת. לא יכולה להבין את האובססיה שלך.

אז מה מחכה לי היום?

קודם כל – המכללה בראשון.

שיעור ראשון: יעוץ ארגוני בין תרבותי. שיעור שני: יעוץ ארגוני. שניהם לפי גישת הגשטלט. אני מניחה שגוון תתחיל את המפגש היום ברגעים של יוגה. גילינו לאור העולם את היוגיסטית שבה. מרתק. לדעתי היא אפילו נראית אחרת כשהיא מבקשת לנשום. הכל בישיבה. יוצאת ממנה הרכות.

אחר כך תהיה המצגת של הסטודנטיות. ראשונה תהיה ה"נוכחות". איזה יופי. נושא שאני אוהבת במיוחד. נוכחותו של היועץ היא לא רק הסגנון שלו, היא לא רק ההופעה שלו, היא לא מה שהוא לובש. נוכחותו של היועץ מתבטאת ביכולת שלו להביא למערכת הארגונית מה שחסר לה, מה שנחוץ. זאת בהתבסס על מה שהוא. נשמע קצת מורכב, אני יודעת. נראה מה הסטודנטים שלי יבשלו.

אחר כך תהיה הפסקה ואחר כך אוסיף משהו. נראה מה. פנומנולוגיה היא מילת המפתח כאן.

ואחר כך תהיה שוב הפסקה וכיתה אחרת. ונתחיל שוב ביוגה. ונמשיך במצגת אחרת, הפעם בנושא גבולות. ובכל פעם תהייה גם התנסות קטנה. אתמול במייל קיבלתי בקשה של המציגות להתייחס לזה. היה קצת מאוחר מידי, בלילה שלפני. לא?

ואחר כך תהיה הפסקה. ואחר כך מה שצריך, ואחר כך שעת קבלה.

ובערב, בערב ניסע לדליה, שהשיאה את בנה, ונחגוג איתה באירוע חביב. ונשוב הביתה, כדי לנוח ולהתאושש לקראת קבלת נכדתי, שהוריה מתפצלים לשבת: האחד עם אחיה המתחרה בשחייה, והאחרת עם אחיה הצועד בשביל ישראל.

והרי לי טפטופים של יום שישי.  את ריח עוגות השמרים בתנור, ואורות של נרות שבת – אפסנתי מזמן. אולי פעם, כשאתפנה.

האוהל האדום של אניטה דיאמנט

התחלתי לקרוא אותו באנגלית, ועזבתי: הצרוף בין אנגלית לתנ"ך לא הסתדר לי. עכשיו חזרתי אליו בעברית ואני נהנית ממנו. בכל לילה לפני השינה, אני קוראת קצת עד שאני נרדמת. מדהים לקרוא על המשפחה. אם אומנם זה נכון פחות או יותר, מוסד המשפחה השתנה מאד מאז ועד היום. אז מה הפלא שהוא ממשיך ומשתנה? כמה אחיות נשואות לאיש אחד ליעקב. מערכות היחסים ביניהם – מעניינות. עוד לא סיימתי ועוד לא הגעתי לאמצע, אבל מזמן לא הרגשתי כל כך מתוחה, ורוצה לדעת את ההמשך. וזה כמובן טוב.

יעוץ ארגוני במגזר הערבי

יש לי, והיו לי, סטודנטים ערבים.

אלה שמצליחים להשתלב ביעוץ ארגוני – צריכים לעבוד קשה, וחלקם מצליחים.

אני מחכה ליום שבו יועץ ארגוני ערבי יפרוץ את תקרת הזכוכית בשני המגזרים: היהודי והערבי.

זה ידרוש הרבה מאותו אדם, אבל אני בטוחה שזה יקרה.

שמתי את יהבי על אחת הסטודנטיות שלי. היא אמיצה מאד, יודעת לחיות בין גבולות, יודעת מה היא רוצה, תמיד לומדת, תמיד מיוחדת. יודעת לחיות בשלום עם עולמות מגוונים. מדליקה. השם שלה מתחיל באות ר'.

12 הדברים הטובים שעשיתי השנה

אני מרפרפת ביומן שלי ובודקת ממה אני מרוצה. לא כל הדברים שעשיתי, היו גדולים. כולם הסבו לי נחת.

בינואר: הייתי בכנס של "חכמת המעשה", שאריאלה סיפרה לי עליו. היה יום מיוחד מאד ולמדתי הרבה על כתיבה וכותבים בעולם של העבודה הסוציאלית. בנוסף הייתי בכנס של פסיכולוגיה חיובית בבר אילן ופגשתי את טל בן שחר. ראיינתי את פרופ' דליה עציון. היה טוב. חודש ראשון. לביתי, הדס, מלאו 42 שנים.

בפברואר: העברתי מפגשים על פרקטיקום במכללת קריית אונו, עבדתי עם האגודה לזכויות האזרח, והשתתפתי במפגש כתיבה עם חברי בוגרי כתיבה יוצרת בחיפה. קרוב לוודאי שהקראתי שם את אחד הסיפורים שנכנסו אחר כך לספר שלי: פריכיות אורז.

במרץ: ראיינתי את עדנה סולודר, אישה מדהימה, לצורך כתיבת ספר שנעצר בינתיים. עשיתי זאת יחד עם שוקי כץ. הסתובבתי עם ז'אלה בארץ, היא חיפשה בית מוגן וחזרה לתורכיה כשהרגישה שתהיה כאן בכלוב של זהב. חגגתי עם הנכדים שלי את פורים. לאילת, ביתי, מלאו 41 שנים.

באפריל: הגעתי פעם ראשונה להוצאת הספרים גוונים, לדבר על הוצאת הספר. אהבתי את הירידה במדרגות אל לב ההוצאה הצנועה הזו. העברתי פעם ראשונה באותו מחזור, את הקורס "אבחון ארגוני", שאני מלמדת. חגגנו את פסח, ויום העצמאות. ראיינתי את חוה גולדברג, לספר שאני כותבת עם שולה.

במאי: פגשתי את לאה בלינט והתחלתי להתכונן למסע שלי בפולין. ראיינתי את חוה ברוך. הבאתי את יעקב בוצ'ן למפגש מהמם עם קבוצת הכתיבה שלי, באיפ"א, חגגתי עם שרל, בן זוגי את יום ההולדת שלו, והגעתי לשגרירות פולין. גיליתי שאני יודעת להגיד לשומר המשועשע שאני מחפשת ספריה.

ביוני: נסעתי לעבוד באיסטנבול היפה והמסתורית, ראיינתי את עדנה פשר, ונסעתי לשמוע הרצאה על כסף ב"מגמות", פתח תקווה וסיימתי את שנת הלימודים של החוג לסוציולוגיה. נפרדתי ממחזור נוסף של יועצים בקורס שאני מנהלת.

ביולי: הייתי פעם ראשונה ב"האב" של דני גל, השתתפתי בחתונת הזהב של יהודית ודני הלוי. הגעתי בהמלצתה של שולה בן ארי לסדנת אומן מקסימה בהיכל המוזיקה, ביפו. כרטיס עלה 47 ש"ח!. כמעט סגרתי עבודה עם מנהל שהצליח להתחמק מזה בסוף, וגיא הנכד שלי, התחרה בוינגיט וישן אצלי. שרית רום, העורכת של הספר, החזירה לי את העותק, בפעם הראשונה, כדי שאעבור עליו. 

באוגוסט: יצאתי לורשה, ומשם לבאראנוב ולריקי – המקומות בהם נולדו וגדלו הורי, הקימו משפחה וחיו עד לשואה. ביקרתי ביער בו הסתתרה אימי, ולא נכנסתי לעומקו. בחנתי את האגם המקסים בו השתכשך אבי, את הציפורים והשיחים הרבים בשוליו. בורשה צעדתי ברחוב קרוכמלנה, שם בילתה את ילדותה אימי השניה והלא ביולוגית, ובה הייתה לסבתה מסעדה. ארחתי את הנכדים שלי. ראיינתי את אורה סתר. גיליתי שספר אחר  בשם: "הביתה" יצא לאור, צריך להחליף את שם הספר שלי.

בספטמבר: חגגנו את החגים, ארחתי נכדים, הוזמנתי ע"י לקוחה לכנס בגבעת חביבה. התחלנו להתעסק בשאלה: מה יהיה כתוב על הכריכה של הספר. הצעות זרמו. הספר עבר המרה. שם סופי: פריכיות אורז. לקוחה ראשונה מגיעה דרך הבלוג.

באוקטובר: נבחר הכיתוב. העורכת, שרית רום, הציעה והצעתה נתקבלה על ידי באהבה. אני הולכת עם 4 הנכדים הגדולים למומנטום של מיומנה. חשבתי שגנבו לי את האוטו, אבל דנה מצאה אותו. אני יורדת לאילת עם שרל, לתחרות הברידג'. אני קוראת והוא משחק. חלוקת עבודה טובה. אני פוגשת שם את איש החתולים. כשאני חוזרת מתחילה שנה אקדמית חדשה בחיפה ובמכללה למנהל בראשון. פוגשת את הסטודנטים. כולם מקסימים. כולם צעירים. אני מסכמת עם אבי הדרי על חלקו בהפקת ההשקה.

בנובמבר: נולד הספר. גם אני. יש בינינו הבדל של 63 שנים. הדס קנתה לי תיק, אילת הזמינה לארוחת ערב ונתנה לי 4 ספרים. התחלנו מחזור חדש, אם כי קטן הרבה יותר, בתוכנית שאני מנהלת באוניברסיטת חיפה. הקורס יהיה משפחתי וטוב. נוסעת לעבוד בתורכיה. יושבת על הגג ומסתכלת על השחף שלי. מתחילה להתעסק בהשקה.

בדצמבר: ייתכן שגלעד שליט יחזור הביתה. המחיר יהיה כבד. פעם ראשונה שהנכדים שלי רואים סרטי ילדים ואני מחכה להם בחוץ. אני מחליטה שלא ללמוד ביבליותרפיה, עוזבת את הקורס שאליו נרשמתי – באמצע. יש גבול. יוצאת עם שרל לכרמלה בנחלה: חגיגה מאוחרת של יומולדת שלי. אני מבקרת את יונה, בקליניקה שפתחה בעפולה. מפגש עם הפרובינציה השלווה. מודיעה לאנשים על ההשקה בכפר שמריהו.

בעוד כמה ימים – שנה אזרחית חדשה. חודש אחרון השנה.