פניניה של סול

פגישת עבודה. דמותה של סול לא צפויה. אבל היא עולה. האישה המבולבלת של הסיפור הייתה פעם אישה יפה, הרבה לפני המלחמה, הרבה לפני שהגיעה לכאן. היא הלכה מזמן, אבל שוב עולה דמותה ליד השולחן. סול, מדדה, בקושי הולכת, ואין לה אף פנינה, לא בשיניים ולא על הצוואר, רק אחת נשארה לה: התקווה.

מה יודעת ילדה בת 12 על כן אפשר או לא אפשר? היא חובשת לסול כובע טמבל לבן, מצטידת במימיית מים, ויוצאת לדרך. וסול כל כך רוצה! את הכורסא היא משאירה מאחור, ספוגת ריח שתן וצועדת בפקודת נכדתה.

חודש אחר כך תמות סול הזקנה בבית בת אחרת אליה הועברה, ונכדתה תמשיך עד היום לדחוף אנשים. דוחפת מעבר ליכולת שלהם אולי. אולי? והאנשים גם רוצים, כמו סול הזקנה, וגם לא רוצים, ממש כמו סול.

פגישת עבודה אחת הניבה סיפור. אני שומרת אותו ועונדת לצווארי את פניני סול. תם עוד יום של עבודה. ליקטתי עוד סיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: