בין הפרטי לציבורי ולהיפך

כשאני כותבת אני יושבת ליד המחשב. מדפיסה ישר פנימה את מה שיש. לא נכון בלילה. אז אני רושמת על פתק, אם התעוררתי ומשהו חשוב עבר בראשי.

הלילה, בגלל שאני מרגישה לא טוב, התעוררתי ובראש שלי עברה המחשבה: אני שומעת תנועת רכבות בבית החזה שלי, כל נשימה מחורחרת היא רכבת אחרת, לכיוון אחר, ואני מתה להפסיק אותה. מחשבה קצת עמוקה ומטרידה בלילה אחד סתמי. מיהרתי לרשום. לא הדלקתי אור. למרות זאת לא יכולתי לשוב להרדם ושעה קלה צפיתי בטליזיה, רואה ולא רואה, מנמנמת וערה חליפות. האם זה ציבורי? לא, זה כמובן פרטי.

אבל מתי זה הופך לציבורי – אם אני מפרסמת את זה, אם יש אנשים שיכולים להזדהות עם זה, אם גם הם מרגישים שיש להם רכבות בבית החזה שלהם. במהלך הכתיבה של "פריכיות אורז", הרגשתי שאני רוצה להוציא את הודס, גיבורת חלק מהסיפורים, מהפרטי אל הציבורי. היא חייתה באופן פרטי מה שחיו הרבה אנשים אחרים, בני דורה, וממוקמים באזור הגאוגרפי שלה. כלומר, אלה היו חיים שהיו ידועים בציבור. היא מתה בביתה. והתחושה שלי הייתה שזה היה פרטי מידי, מוסתר מידי. כאן הייתה לי שאיפה להפוך אותה לחלק מהציבורי.

טרומפלדור הופקע מהפרטי, להודס – זה לא קרה, בעיקר כי זה לא הסתדר עם האתוס הציוני. היא הייתה אבק אדם, אוד ניצל מאש, וככזה – לא יכולה הייתה לעלות על בימת ההיסטוריה. התפקיד שלי היה להעלות אותה, ואפשר היה רק דרך הפקעת הפרטי לטובת הציבורי.

מקווה שהצלחתי. ימים יגידו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: