אין מה לעשות. העולם רץ קדימה. היום כבר לא כותבים במכונות כתיבה, אבל ככה אני התחלתי. בשבילי הקורס להדפסה במכונת כתיבה היה פריצת דרך. כל הנשים למדו אז להדפיס או כמעט כולן. כי כל אישה היה לה טוב שתדע לעסוק בזה.
עברו הרבה מים והגיעו המחשבים. היתרון היחיד שהיה לי שם הוא היכולת הישנה להדפיס מהר. האוניברסיטה (פורטרן) לא הצליחה כל כך וגם לא צה"ל (אינשטיין), אבל בן הזוג שלי ובעיקר אחד מבניו, עזרו לי לשבור את הקרח ולהתידד עם המחשב שאני מכורה לו היום. אבל – למדתי רק מה שאני מוכרחה, ואין לי ספק שאני משתמשת במעט מהיכולות הקיימות.
לאחרונה קראתי על מיקרובלוגינג. הייתה שם רשימה שלמה של מושגים שאני לא מכירה. אבל, לשמחתי הבנתי פחות או יותר מה זה. לא יותר. לא אהיה משתמשמת כבדה, כנראה.
אני תמהה, כמה אנשים נדחקים לשוליים בגלל צנטריפוגת הידע שמתפתחת מהר כל כך, בונה לה בנים ובני בנים, וגם הם ממשיכים ומתפתחים.
בהחלט מרגישה בשוליים.
החיים בארגונים 
דצמבר 6, 2009 ב- 5:26 am |
אני מסתכלת על חמותי, בת 90
כמה היא מחמיצה בגלל שהיא לא מוכנה להתקרב לעולם הזה של המחשב..
אם את מרגישה בשוליים, אז מה היא?
היא ממשיכה להתנהל בעולם הישן שלה וחושבת שככה צריכים כולם, מובן שזה לא קורה..
מקווה שאת כבר חשה יותר בטוב..
דצמבר 6, 2009 ב- 5:42 am |
מה אגיד ומה אדבר: היא כנראה בשוליים של השוליים. יש כנראה כמה דרגות במרכז וכמה דרגות בשוליים.
ו.. אולי בעוד שלושים שנה – גם לי לא יהיה אכפת, ומי יודע כמה זיכרון אישי – ישאר לי? אני זוכרת שלמדתי בפסיכולוגיה פעם על הזיכרון שמה שנישאר הוא מה שחשוב להישרדות. כמה היא נדרשת ע"י הסביבה להתעדכן כדי לשרוד? כנראה שמינימום. היא הרי לא שייכת לשום קבוצה ברשת, היא לא עובדת ברשת וכו'.
בינתיים הישג לא מבוטל שלה הוא שהיא חיה, לא?
אצלי – החום ירד, אני מתלבטת בכמה אני מרגישה יותר טוב ואם לצאת לקורס שאני לומדת או לא…