כתיבה מהקומה השמינית

 כתיבה מהקומה השמינית איננה דומה לכתיבה מהקרקע, איננה דומה לכתיבה ליד נחל. מקומה שמונה אפשר לראות לפעמים ציפורים נודדות, אבל הן אף פעם לא גלויות במלוא הדרן כמו מהקרקע, כשהראש רואה את כל מסך השמיים. צריך לזוז מכאן לפעמים אני אומרת לעצמי וחושבת אולי ללכת לאר קפה ולהתחבר שם לקיר, ולכתוב ממקום נמוך יותר. אבל מה יהיה באר קפה? ריח של עוגות? אנשים? וכן, מקום אחר. אבל זה לא מה שאני מחפשת. ונדמה לי שאיבדתי את היכולת לכתוב בעט ובנייר, תוך שאני יושבת על תלולית, יבשה ואפילו רטובה. אני, כותבת תמיד כשהפנים שלי לקיר, והים במרחק הזזת ראש ממני. ככה כתבתי את הפריכיות. אני כבר לא כותבת על נייר. אני צריכה את הנייר לפעמים, אבל בעיקר אני צריכה את המבט, וזה שלי פונה פנימה, לא אל הציפורים, לא אל הנחל, לא אל האנשים, לא אל הריח. אני כותבת מבפנים. לא צריכה נייר. וגם כן, כן צריכה להתגעגע.