עכשיו, שביבי רוצה לפצות את המתנחלים המבודדים והמתבודדים ביותר, כגון אלה שבקריית ארבע, אני שואלת את עצמי: איך אפשר שלא להשתגע? בעוד כמה שנים ואולי חודשים, צריך יהיה להסביר להם עצמם, וגם לאחרים שחיים בסתם ערים, קיבוצים ומושבים – מה קורה כאן? ואם האיחוד האירופאי שכבר רוצה לקבל החלטות ומקבל אותן – לגבי ירושלים, יחליט עכשיו על חברון – מה יהיה אז?
במשחק המלוכלך הזה של להיענות לכל הדרישות בו זמנית, ביבי לא רק קורע את עצמו אלא גם את צאן מרעיתו.
אולי הוא חזק בפוליטיקה. אולי. אני רואה את הצד המטורף. השסוע והמשסע. וחבל. יש עוד כמה מקומות שהייתי משקיעה בהם כסף.
החיים בארגונים 
דצמבר 10, 2009 ב- 4:50 am |
זה המחיר של מי שרוצה לרצות את כולם
נראה ששום דבר טוב לא יוצא מזה.
אף פעם…
דצמבר 10, 2009 ב- 4:54 am |
נכון.
חביבתי, שתינו על המחשב על הבוקר?
אני רצה, הפעם באמת. ביי.
דצמבר 10, 2009 ב- 5:31 pm |
זה מה שנקרא פגישת בוקר וירטואלית
אני שמחה שאת כבר בטוב
דצמבר 10, 2009 ב- 5:50 pm |
עכשיו כבר ערב… וירטואלי, בכל מקרה.